פרק 6 – קשוח ומרתק בדרך לברומה
יום הליכה 3#, 23.6.23 – מבטנסוס לברומה (Bruma) ולמסון דו ונטו (Meson do Vento) - 32 ק"מ
יום ההליכה היום הפתיע אותנו במובנים רבים. מצד אחד התרשמנו ממה שנכתב באתר הגרונז (gronze.com), כי היום הוא יום ההליכה "הקשוח והבודד" בקמינו האנגלי, כאשר מתרחקים ממפרצי חוף האטלנטי והשירותים הנלווים אליהם וצועדים כל היום בסביבה חקלאית-כפרית. גם בריירלי כתב שזהו יום הליכה "תובעני", בעיקר בגלל טיפוס של כ-500 מטר שמתחיל בחוף הים ומגיע לעיירה טראבסס (Travesas) לקראת סוף היום. ומצד שני היום פגשנו שיא של מנוודים על השביל, במספרים שהזכירו את ההליכה בפרנסס לקראת סיומו, וזו בהחלט היתה חוויה שונה בהשוואה לשני ימי ההליכה הראשונים בקמינו האנגלי. כן, אז בואו חברים נתחיל להתקדם עם השביל ונראה איך התפתח לו היום המיוחד והמעניין הזה.
את ארוחת הבוקר הקלה אכלנו בקפיטריה לנזוס (Caeteria Lanzos) הסמוכה לכנסיית סנטיאגו, בקצה כיכר החוקה. נראה שזה המקום היחידי בסביבה שנפתח בשעה מוקדמת (07:00) ואפשר לאכול בו. מכאן ירדנו דרומה וחצינו את כיכר גליסיה ואחריה את כיכר האחים גרסייה נביירה (Plaza de Hermanos Garcia Naveira) שם נמצאת גם אנדרטה לשני האחים (חואן מריה וג'יזוס) הידועים כאנשי עסקים ופילנטרופים שתרמו לעיריית בטנסוס בתחילת המאה ה-20. מכאן ואילך התחלנו עליה תלולה של כ-200 מטר אותה טיפסנו יחד עם זוג פורטוגלי שקט וצנוע, נדיה וויטור, שגרים בישוב ליד אביירו (ונציה של פורטוגל). וויטור מעדיף בכלל לרכב על אופניים (הראה לנו בהמשך תמונות של קבוצת הרכיבה שלו), אבל נדיה הולכת והוא מצטרף אליה. בהמשך היום אימצנו את נדיה וויטור, חיברנו אותם גם לאוסטרלים והם הפכו לחלק מהחבורה המשותפת שלנו.
הדרך ממשיכה לטפס ואנו חוצים את הישוב Xanrozo, צועדים בתוך אזור ירוק ומיוער (איזה כייף!), בחלקו עצי אקליפטוס, חוצים את הנהר מֶרו (Mero) על גשר Liminon, וממשיכים ביער עצי אורן ישרים וזקופים, ובסופו מגיעים לכנסיהSanto Estavo de Cos , השייכת לישוב Cos. הכנסיה סגורה לצערנו, ואנו ממשיכים ללכת, כשאט-אט השביל מתמלא בהולכים נוספים. בין ההולכים אני מזהה קבוצה מאורגנת (מספרד), שצועדת עם אותן חולצות תכלת, ובהמשך נפגוש עוד שתי קבוצות כאלה, כל קבוצה עם 12-8 הולכים. הממ... מה תגידו? כל הזמן סיפרתי לכם שלא רבים צועדים בקמינו האנגלי והנה פתאום מבול! אני מנסה לדובב אחת מצועדות הקבוצה, והיא מספרת לי באנגלית רצוצה שהם התחילו ללכת בפרול, אך מחלקים את המסלול ל-8 ימים ולכן גם לנים במקומות מעט שונים מאתנו, למשל בעיירה מינו (Mino). האוסטרלים גם הם פה ואני מנצל את ההליכה לשיחה עם דֶבּ (דֶבּרה), ומבין ממנה שהיא המוח מאחורי תכנית ההליכה של האוסטרלים בקמינו. גם היא, כמוני, מסתובבת צמוד עם הספרון של בריירלי, ועכשיו יש לנו גם משימה חשובה משותפת למחר. מה אתם שואלים? זה סוד...
הגוף שלנו כבר משווע לכוס קפה, ורק במינגוס, אחרי כ-10 ק"מ מהבוקר, אנחנו מגלים על אם הדרך את Bar Carabel. רווח לנו. האוסטרלים כבר התיישבו והם עדיין בהרכב מלא, כולל הצעירים יותר (למעט קלינטון שעוד מעט יגיע בריצה, איירונמן, כן?). אחרי הפסקת הקפה צעירי המשפחה בלווי טזמין יצאו מפה במונית, אחרי שסיימו את ההליכה שלהם להיום, ואתנו תישאר הרביעייה הקבועה של קתי, קלינטון, דֶב ומיקיילה שהולכים את כל המסלול בלי הנחות. אנחנו מזמינים קפה, ומיקיילה מצלמת אותנו בצילום יפה למזכרת, והנה הצילום:
מכאן אנו ממשיכים באזור שיש בו בעיקר חקלאות, הרבה שטחים ירוקים של תירס, אך גם מטעי פרי. יש כאן גם עצי שזיף, וזו הזדמנות לטעום מהשזיפים של חבל גליסיה (כל אחד מהצועדים קוטף לו איזה שזיף או שניים, או שלושה לדרך...). למעשה לאורך כל הקמינו בתאריכים בהם צעדנו (בשליש האחרון של יוני), שזיפים היו הפרי היחיד שיכולנו לאכול (גלי אגב טענה שהשזיפים האלה מתוקים בהתחלה אבל מרים בסוף...). ראינו אגוזים מסוגים שונים, ענבים, תפוחי עץ, ותאנים, אך רק השזיפים היו במצב שניתן לאכלם. ובינתיים השביל ממשיך ועובר בפאתי הכפר פרסדו (Presedo), שבו יש גם אלברגה מוניציפלית (8 אירו ללילה), וראיתי לפחות קבוצה אחת שהלכה ללון שם הלילה.
כ-400 מטר אחרי פרסדו נמצא Café Xente no Camino. זהו שילוב מעניין של מוזיאון וקפה/מסעדה הפתוחים כל השנה ומגישים בוקר, צהריים וערב כולל תפריט צליינים. הציורים ועבודות האמנות המוצגות במקום הן של האמן אלפרדו אריאס (Alfredo Arias), ואילו המסעדה בניהולה של מריה תרזה ובנה פדרו. בעתיד מתוכננת גם אפשרות לינה במקום. אנחנו נכנסים להתרשם (ומחתימים בהזדמנות את דרכוני הצליינים שלנו), וממשיכים מכאן אל כנסיית סנטה באיה דה ליירו (Santa Baia de Leiro) כשלידה גם בית קברות השייך לכנסייה וגם אזור שמיועד לאירועים עם שולחנות וספסלים, ואפילו שלט גדול ומכובד המציג את מסלול ההליכה בקמינו היום, מבטנסוס ועד ברומה. יפה.
מכאן ממשיכים בדרך עפר המטפסת במעלה גבעה ומסביב עצי אקליפטוס; ההליכה מוצלת ונעימה ובסופה הפתעה: מאגר המים בשה (Embalse de Beche). טוב זה לא הפתעה מוחלטת כי המאגר מסומן במפות ואף מצוין כמקום שיש בו שירותים ושולחנות לפיקניק, אך מסתבר שבשנה האחרונה מתנהלת כאן תנופת פיתוח מרשימה בשטח המאגר (הטרקטורים עובדים מסביב ממש עכשיו) ואולי אפילו יפתחו כאן חלק לרחצה? מה שבטוח הוא שביולי לפני שנה (2022) נפתחה כאן מסעדה מצוינת, Brasa de Beche לאוכל גליסיאני-אטלנטי. המסעדה לא מופיעה בגרונז וגם לא אצל בריירלי, ואין ספק שזו הפתעה נהדרת, בדיוק בזמן לשבת ולאכול משהו (צ'יפס טעים) על כוסות של בירה וקלרה!
האוסטרלים כבר התיישבו, וגם אנחנו תופסים מקומות, והמסעדה פשוט מלאה וגדושה באוכלים, מאיפה הגיעו כולם? בשלב מסוים אני סופר את היושבים במסעדה ומגיע ל-50, כולל 3 קבוצות שצועדות עם חולצות אחידות! זה המספר הגדול ביותר שראיתי ביחד על הקמינו אינגלז, וגם אם יש במסעדה אנשים שאינם צועדי קמינו והגיעו במכוניתם רק לאכול כאן, זה עדיין הרבה מאוד! בשולחן לידנו מתיישבים נדיה וויטור הפורטוגלים ומזמינים ארוחה רצינית, רעבים החבר'ה. ואני חושב על רוי, איפה הבחור הזה ולאן הוא נעלם, מאז הבוקר לא ראינו אותו. מי המאגר הירקרקים, כאן באמצע שומקום, מנצנצים ומזמינים, וחבל שלפחות כרגע לא ניתן להיכנס ולהתרחץ.
ממאגר בשה אנחנו ממשיכים לטפס עוד כ-200 מטר לכיוון טראבסס (Travesas). די חם עכשיו וחלק מהדרך חשופה לגמרי ופחות נעימה להליכה. עוברים את בתי הכפר Vao ומגיעים לנקודה הגבוהה ביותר בקמינו אינגלז, 470 מטר! אומרים שביום עם ראות טובה ניתן לראות מכאן את לה-קורוניה, לצערנו לא היום. חשבנו שיחכה כאן איזה סימון דרך מיוחד, עמוד אבנים או משהו לציון הנקודה הגבוהה ביותר בקמינו האנגלי, אך לאכזבתנו אין כלום, נדה. טוב, ממשיכים לטרבסאס, ועוברים את הצומת עם הכביש איתו מגיעים הצועדים שיצאו לדרך בלה-קורוניה (DP-2101). אגב, מי שיצא מפרול ורוצה להאריך לעצמו את הדרך בעוד כ-33 ק"מ, לוקח מכאן אוטובוס ללה-קורוניה, ומתחיל לצעוד משם עד לנקודת החיבור כאן. ממה שבררתי בשטח לא רבים עושים זאת, ובכלל כמות המתחילים את ההליכה בקמינו אינגלז מלה-קורוניה נמוכה ועומדת על כ-5% מסך צועדי הקמינו האנגלי, שתדעו. עוד כמה מטרים של הליכה על כביש AC-542 ואנחנו נוחתים בקפה הכי מפורסם כאן באזור, קסה אבלינה (Café Casa Avelina).
כן, קפה קסה אבלינה של האחיות אבלינה ומארי כרמן הפך כבר מזמן למוסד מוכר ואהוב בין צועדי הקמינו האנגלי. על קירות בית הקפה תלויים צילומים ממוסגרים של המבקרים כאן, חולצות, גופיות, כובעי קמינו ועוד כל מיני, וממול יש קפלה קטנה המוקדשת ל-San Roque ומשמשת את הצליינים הצועדים בשביל. שתי האחיות כרמן יצרו כאן ממש מקדש המיועד כולו לרווחתם של צועדי הקמינו. עוד לא הספקנו להתיישב, אחרי חיבוק וצילום משותפים, ואבלינה כבר מביאה לכל אחד מאתנו דרגש קטן כדי להניחו מתחת לרגלינו היגעות. מים נמזגים לכוסות המונחים על שולחננו והנה לך הרגשה ביתית נעימה כל-כך שכבר הספקנו לשכוח. ארבעת האוסטרלים כבר ישובים ליד השולחנות המקובצים, ועכשיו מצטרפים גם נדיה וויטור הפורטוגלים, וזוכים לקבל מאבלינה דגל וצעיף של פורטוגל. זהו, עכשיו כולנו ערוכים לתמונה קבוצתית שעל ארגונה וביצועה עמל בחור שעובד עם אבלינה בקפה, אולי בעלה? כולנו כאן, למעט רוי שנעלם לנו, והרי לכם זיכרון יפה מהקמינו. לפני שאנו נפרדים אני נותן לאבלינה מחזיק מפתחות עם תמונת ירושלים, מזכרת מאתנו ומישראל.
המשך הקמינו מכאן מוביל אותנו לאחת הנקודות ההיסטוריות שלו, ברומה, או הוספיטל דה ברומה (Hospital de Bruma). האלברגה הציבורית בברומה עומדת במקום בו עמד בית-חולים לעולי רגל במאה ה-12 ועד למאה ה-18. זה היה המחסה הראשון שהוקם עבור הצועדים בקמינו אינגלז, אחד משלושה, והוא מוקם בכוונה כאן, באזור מיוער ולא מאוכלס, כדי להגן על עולי הרגל. אנחנו אמנם לא ישנים באלברגה הציבורית, וגם לא בזו הפרטית (San Lorenzo) הסמוכה אליה, אלא במקום שנקרא מסון דה ונטו (O Meson do Vento), המרוחק כ-3-2 ק"מ מברומה, אך לא רצינו לפספס את פיסת ההיסטוריה הזו ולכן בחרנו ללכת דרך ברומה, אפילו שזה מאריך לנו את הדרך.
ואכן זה בהחלט מרגש להגיע למקום שיש לו חלק משמעותי בהיסטוריה של הקמינו האנגלי, ולהקדיש רגע מהמסע הזה לכבודה של ההיסטוריה הזו. עבורנו גם נכתב השלט (שמעל לראשי) של אגודת הקמינו האנגלי ה"מוקדש לעולי הרגל המבקרים מקום זה בדרכם לג'יימס הקדוש מקומפוסטלה".
אחרי שאנו מתרשמים ונחים מעט, אנחנו מתחילים לצעוד למסון דה ונטו כדי להגיע למקום בו נלון. כל האזור בו אנו צועדים מחולק לחלקות חקלאיות מלבניות, גדולות כאלה, וכך אתה מוצא עצמך צועד בזיגזגים כדי להגיע ליעדך. לקראת שבע בערב אנחנו מגיעים למקום הלינה שלנו Meson Novo, Santiago Apostol 86, Meson Do Vento. הפנסיון הזה, חייבים לומר, דווקא מפתיע אותנו לטובה; יש לנו חדר גדול עם ספה (בנוסף לשתי המיטות), ואפילו מרפסת קטנה ממנה ניתן לראות את הזריחה!. אחרי מקלחת טובה אנחנו יורדים לאכול במסעדת הפנסיון.
עוד קודם, כשנכנסנו למסעדה (שם גם נמצא גם משרד הקבלה של הפנסיון), צדו את עינינו 4 גברים מבוגרים שישבו סביב אחד השולחנות ושיחקו משחק קלפים כלשהו בו הזוכים מקבלים חצאי קיסמים. עכשיו הם עדיין יושבים ומשחקים ואנחנו תוהים מי הם, האם אלה גברים מקומיים שבאים מדי אחה"צ להעביר כאן את הזמן? רק מאוחר יותר יסתבר לנו שהארבעה האלה צועדים גם הם בקמינו. כן, כן. הם מסביליה שבספרד, וכבר הספיקו ללכת בעבר בקמינו פרנסס וגם בחלקו האחרון של הקמינו פורטוגז, מטוי לסנטיאגו. יפה. בינתיים אנחנו מזמינים אוכל, ועד שהוא מגיע גלי לומדת מאחד המקומיים איך מפעילים ומשחקים במכונת ההימורים הניצבת במסעדה... הופה, נראה לי שמוציאים את הילדה לתרבות רעה... בינתיים האוכל מגיע, ובשבילי הוא בהחלט משביע וטעים (גלי מדרגת אותו בינוני פלוס). אני הולך על סטייק עם סלט וצ'יפס, וקלרה כמובן, וגלי אוכלת פאייה עם עוף, ושותה בירה. בהחלט סיום נאות ליום לא קל אך מעניין ובהחלט 'שווה', יום קמינו קלאסי.
סיכום יום ההליכה השלישי בקמינו אינגלז. ובכן, בסך הכל הלכנו היום כ-32 ק"מ ביום שאפשר להגדירו כקשוח ומרתק, ובהחלט לא בודד. לא כל קטעי ההליכה היו מעניינים, אבל הס"ה היא טוב ואף הגענו לנקודה הגבוהה ביותר של הקמינו האנגלי וגם לנקודה היסטורית בברומה. היו לנו הרבה מפגשים עם חברים בדרך, מה שלעיתים האריך את זמן ההליכה, והיו גם הרבה התרגשויות בדרך והפתעות. מאגר בשה והמסעדה שלו היו הפתעה גדולה, וגם בבית של אבלינה היה כייף ותחושת בית. היו היום גם הרבה צועדים על הקמינו, בשונה משני ימי ההליכה הראשונים, וזה דבר שהשפיע אף הוא על האווירה הכללית. ואם לסכם בשתי מילים אז: אחלה יום!
