זו בעצם התמונה היחידה שניתן להעלות מהמופע, אותו ראיתי אתמול, מאחר ואסור לצלם כלום בהופעה..בלונדון הייתי, יחסית, המון פעמים. עד כדי כך שחוץ מהופעות ושופינג, אני לא טורחת לצאת לאטרקציה כלשהי (פריימארק לא נחשב לאתר תיירות?🙃). את הכרטיסים קניתי כמה חודשים קודם דרך אתר headout הבריטי. קיבלתי ברקודים לטלפון. הכרטיסים היו ל dancebooth באות G, שזה אומר עמדה שבנויה כמו בר למעלה, שניתן לעמוד ולרקוד בה בלי כל הזיעה של השכנים כי מרווח, וס"ה היינו 12 איש במקום גדול יחסית.האולם הוא ארנה גדולה- יש רחבה גדולה לריקודים למטה, אבל הצפיפות נראתה לי סרדינית ממש. תאי הריקודים מפוזרים באולם וחשוב לראות את כלל הבמה כי אין מילים לתופעה הזו. עלות הכרטיסים אז- כ 800 שח לכרטיס, וזה שווה מאד. אנו ישנים במלון קמברלנדשהחליף את ההארד רוק, על המארבל ארץ'. כך שההגעה היתה קלה ביותר- 11 תחנות לכיוון canary wharf, ומשם החלפה לרכבת הקלה של הדוקלנדס, ה dlr, לתחנה אחת שנקראת פודינג מיל, שזה שם מעולה לגמרי לתחנה.
הואיל והגענו מהית'רו באותו בוקר, כל הנסיעות האלה כבר היו בחינם, כי הכרטיס חוייב במקסימום היומי שלו. רק חשוב לתקף את כרטיס האויסטר או הטלפון.
מארח ה booth שלנו הסביר לנו את הכללים, וההופעה החלה ב 1945 בדיוק לשעה וחצי בדיוק. ובכן, כמעט כמעט יש תחושה שזה הם ולא 4 אוואטרים עשויים היטב. המוזיקה מצויינת ורוב השירים להיטי ענק כולל give me give me, voulez vou, one of us, dancing queen והפינאלה המפתיעה the winner takes it all. יש להקה עצומה על הבמה, גם של נגנים וגם של אנשים טכניים. כל חבר להקה מדבר כמה דקות ושר שיר אחד לפחות (או מנגן במקרה של בני). הפנים כמעט מדוייקות, אבל לפעמיפ מתפלק איזה מבט בוהה מוזר שמסגיר שמדובר בהולוגרמה. יש קטע וידאו שנראה כמו סרט שהייתי רוצה לראות. וס"ה מדובר בהופעה מיוחדת שבאמת מעוררת שאלות כמו למי מחאנו כפיים כרגע, ו למה לא מחזירים לחיים את להקת קווין או זמרים נוספים. כזכור, חברי הלהקה כולם בחיים, ובסוף יש קטע מצולם שמראה אותם עם השנים, הקמטים והקילוגרמים שהרוויחו ביושר בחלוף השנים (כמו כל האנושות. כזכור, להתבגר זו פריווילגיה). הופעת חובה למעריצי הלהקה כי זו הדרך היחידה שתוכלו לחזור בזמן ולהתקרחן עם אבבא. יצאתי מיוזעת ומרוצה לגמרי.
