חוויות היום יום של החיים בקניה
מה שתינוק בבית יכול לגרום לכם לעשות... לשיר בקולי קולות (כן, כן, זה קורה גם לזייפנים שבחבורה), לצחוק על שטויות (העיקר לגרום לפעוט לחייך), לדבר ג`יבריש (גם מי שאינו שולט בשפה), אבל גיליתי שהמשוואה המעניינת ביותר היא תינוק + לילה = מעשים בלתי צפויים. אין לי שום דרך אחרת להצדיק את מה שקרה בביתנו לפני כמה לילות... אורי כרגיל התעורר בשלוש בבוקר (הוא דייקן אפילו יותר מאבא שלו!!), שזו השעה הכי הכי אכזרית להעיר את ההורים משנת הלילה. המשכתי לשחק אותה ישנה בתקווה שמישהו אחר יבין את הרמז וילך לטפל בבעיה. לאחר שראיתי שמהצד השני של המיטה אין תגובה, הלכתי, רדומה וסהרורית, למטבח להכין את "ארוחת הלילה". ובעוד אני מערבבת את המטרנה, קלטו עיני משהו ענק יושב על אחד מעמודי הגדר מסביב לבית. רצתי בחזרה לחדר כאילו אמצע היום, ותוך כדי צעקות לדן שיתעורר מיד ויבוא לראות את ה"משהו שיושב על הגדר שלנו", לקחתי את המצלמה, זרקתי על עצמי איזה טרנינג (ההיגיון שלי עובד גם בשלוש בבוקר - הדבר האחרון שבא לי זה שכל נאיוואשה תדבר על ה-muzungu שבאמצע הלילה רצה בגינה עם גופייה, תחתונים ומצלמה...), ופרצתי את הדלת להספיק לצלם את ה-נמר/חתול בר/זאב שישב בחוץ. רק התקרבתי, פרש ה"נמר" שלי זוג כנפיים והתעופף לשמיים הכהים... לתדהמת השומרים, עוד חיפשתי אותו קצת על עצי הקקטוס בחצר אך הוא כבר היה עסוק, כנראה, בניסיון ללכוד איזה עכבר בחצר אחרת...
בכלל, לטייל עם פונפון בקניה זה חוויה! הוא מושך תשומת לב, ומהווה נושא שיחה מיידי עם המקומיים. את מספר הפעמים שהציעו לי להחליף אותו תמורת סחורה בשוק הפסקתי לספור (הסכום שהציעו לא גבוה מספיק, לטעמי...), וכבר מצאתי לו אחות "תאומה" שנולדה ארבעה ימים לפניו. מאוד מעניין את הנשים איך אנחנו (הלבנבנים) מגדלים את התינוקות. הן, למשל, לא מוציאות את הילד מהבית לפני גיל ארבעה חודשים, וכשהן מוציאות את הקטנים, הם עטופים במיליון שכבות, כובעי צמר ושמיכות, מפחד שהילד יצטנן (כסף לרופא לא תמיד יש), גם כאשר הטמפרטורות בחוץ מרקיעות שחקים. בנוסף, הן מניקות עד גיל שנתיים לפחות וחלקן אף עד גיל שלוש, מעשה שהוא גם חסכוני וגם מתחשב בתנאי ההגיינה והבעייתיות בלשטוף ולחטא את הבקבוקים. אולם, מכיוון שלעיתים האמהות אינן ניזונות היטב, הילדים קטנים יחסית לגילם. הילד ישן עם אימו במיטה עד שהוא נגמל, ולמעשה צמוד אליה, או אל הילדים האחרים, אם האם עובדת במשך כל היום. על מוצץ- אין בכלל מה לדבר! הילדים פה לא יודעים מה זה, והרדמת הילד נעשית בשיטת ה"נדנדה בטורבו" שהיא, דרך אגב, שיטה מצויינת!
אפילו הסוואהילית שלי משתפרת בזכות הפונפונון ו...טוב, גם בזכות ליצ`י וסימבה (צריך לתת קרדיטים גם לילדים הבוגרים, לא?!). מסתבר שזו באמת שפה לא קשה. הרעיון: לאסוף אוצר מילים כמה שיותר גדול. הדקדוק גם הוא לא מסובך במיוחד, במיוחד ביחס לדקדוק בעברית. בעיקרון, כל פרט דובר שלוש שפות- שפת אם, בהתאם לשבט שממנו הוא מגיע (קיקויו, מרו, מסאים וכו`), סוואהילית, שהיא השפה הרשמית במדינה באמצעותה מתבצעת התקשורת בין השבטים השונים, ואנגלית, שגם היא שפה רשמית במדינה.
הסוואהילית היא שפה שיש בה יסודות מכמה שפות וביניהן ערבית, ויש הרבה מילים דומות, למשל: "ללה סלאם" - לילה טוב, "הברי יא סובוהי" מזכיר "סבאח" בערבית, והמשמעות - בוקר טוב, והרבה מספרים "ארבעין, חמיסין, מיאה" ועוד (מה שמצריך זהירות בעת מו"מ, הם מבינים את המספרים בעיברית!). מכיוון שסוואהילית היא השפה השניה של האנשים, לעיתים אף הם אינם מקפידים על כל כללי הדקדוק הנדרשים, ובטח שממני לא נדרשת דקדקנות שכזו. כתבתי כמה משפטים על אורי, סימבה וליצ`י ולמדתי אותם בסוואהילית. החלטתי שאם עולים חדשים בארץ יכולים להגיד משפט כגון "אני ללכת מחר לבית אליך", אין לי מה להתבייש, ובכל הזדמנות אני מנסה את אוצר המילים שלי. כמובן שהדבר מעלה חיוך על פני המקומיים ששמחים ללמד מילים נוספות, או, בכל זאת, לתקן את מבנה המשפט... וכמו שהמקומיים אומרים: " haraka haraka hyena baraka" (מהר מהר אין ברכה), לאט לאט!
אטרקציות מרכזיות בניירובי
כמו שציינתי בעבר, למרות המוניטין המפוקפק שלה (ובצדק!), אני דווקא מחבבת את ניירובי, את השווקים והמודרניזציה (יחסית לנאיוואשה...כמובן). יש בניירובי המון פעילויות, שעוד יותר אטרקטיביות עם ילדים קצת יותר בוגרים. ברב הביקורים בעיר אנחנו משלבים שוק (עוד לא שבעתי ממנו!!), אתר תיירות, ו...שופינג ב"nakumat" - רשת הספרים המקומית. כמובן שאי אפשר להספיק לבקר בכל האתרים ביום אחד, אבל החלטתי לצרף את כולם לכתבה אחת - מעין "המדריך לתייר המתחיל בניירובי" - מקווה שתהנו!
בית קארן בליקסן
I had a farm in Africa, at the foot of the Ngong Hills. מזהים את המשפט? כך התחילה קארן בליקסן (Karen Blixen) את ספרה המפורסם, שהיה גם לסרט מצליח בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד (וזכה באוסקר), "זכרונות מאפריקה". ביתה היפה והמטופח של קארן נמצא בפאתי ניירובי, ברחוב הנקרא על שמה, באזור שהיה חוות הקפה שניהלה, ומתפקד כיום כמוזיאון. קארן בליקסן נולדה בשנת 1885 בדנמרק. אביה התאבד כשהיתה בת עשר. בגיל 24 היא התחתנה עם בן דוד רחוק, הברון Bror von Blixen-Finecke, נישואים לא מאושרים שהחזיקו מעמד שבע שנים, ויחדיו נסעו לקניה, לנהל חווה לגידול קפה. בריאותה של קארן לא היטיבה עמה לאורך כל חייה. במהלך שהותה באפריקה היא פגשה את Denys Finch-Hatton, צייד וטייס אנגלי, אותו הגדירה כ"אידיאל החי" שלה, שהפך ככל הנראה למאהב שלה. לאחר גירושיה, יחסיה עם דניס מתחילים אף הם להתערער, במקביל להפסדים כספיים מצד חוות הקפה. בשנת 1931, נהרג דניס בהתרסקות מטוסו. באותה שנה, 17 שנים מאז הגיעה לראשונה לקניה, מכרה קארן את חוות הקפה, חזרה לדנמרק במצב נפשי קשה, והשקיעה כל כולה בכתיבה. היא זכתה למעמד של סופרת מכובדת בדנמרק, ופעמיים אף היתה מועמדת לפרס נובל לספרות (ב-1954 וב- 1957). בריאותה המשיכה להדרדר, עד מותה ב-1962 בגיל 77.
כיום נמנית קארן בליקסן עם הסופרים החשובים מתקופת הקולוניאליזם באפריקה, והביקורת לספריה נעה מהערכה לתיאוריה האוטנתיים של אפריקה, ועד כעס לעמדתה הקולוניאליסטית המתנשאת. ביתה של בליקסן בקניה ניתן במתנה על-ידי ממשלת דנמרק לקניה כמתנה לקבלת העצמאות. אולם, הבית שופץ ושוחזר רק בשנת 1986, כאשר צולם בו הסרט "זכרונות מאפריקה". הבמאי הצליח להשיג את מירב הריהוט המקורי של הבית, והיתר שוחזר. הסרט עורר התעניינות כה רבה עד כי הוחלט להשאיר את הריהוט והבית כמו שהוא ולהפכו למוזיאון, במקביל לאחוזת המשפחה בדנמרק המשמשת אף היא כמוזיאון. אסור להחמיץ את הסיור בבית! הסיורים הם חלק מהתשלום, ונערכים כשיש מספיק אנשים או לפי בקשה. אותנו הדריך אדם אנגלי מבוגר והוא סיפר אנקדוטות על הבית ועל בליקסן, מה שהפך את הסיור בבית למעניין ביותר. הוא סיפר למשל שהבגדים שנמצאים בחדר השינה של קארן, הם העתק של בגדיה האמיתיים, ומריל סטריפ לבשה אותם בזמן צילומי הסרט. מששמעה על הפיכת הבית למוזיאון, היא תרמה את הבגדים והמגפיים. אני לא אמשיך לפרט כדי שיהיה מעניין בסיור עצמו!
- חשוב לדעת: המוזיאון פתוח כל יום, מ-9:30 בבוקר ועד 5:30 אחה"צ, כניסה עולה 200ksh.
מרכז הטיפול בג'ירפות - Langata Giraffe Center
איך נשמע לכם להאכיל...ג`ירפה?? כן, כן - מהיד!! ת`אמת - די ג`יפה! יש להם לשון ארוכה מאוד, מחוספסת ומלאה ריר... ג`יפה, ג`יפה, אבל חוויה מדליקה לילדים ולמבוגרים! מטרת מרכז זה (כמו בית היתומים לפילים על-שם David Sheldrick שנמצא ממש מעבר לפינה) היא לשמר את ה-Rothschild giraffe, מין של ג`ירפות בסכנת הכחדה. הג`ירפה הזו גבוהה יותר מהמינים האחרים, פרוותה בהירה יותר, ורגליה לבנות מהברך ומטה. בניגוד לג`ירפות האחרות שלהן שלוש קרניים, למין זה יש חמש. במקביל מחנך המרכז ילדים ונוער מקומי לאהבה ושימור טבע, ומשמש גם מרכז תיירותי - הג`ירפות מגיעות ממש עד לאנשים. יש אפילו מרפסת מוגבהת מעץ שם אפשר להסתכל על הג`ירפה "בגובה העיניים". בתוך מבנה העץ יש סרט מעניין מאוד על ג`ירפות: אורך חייהן, תזונתן, אבולוציה ועוד. כלל זהירות קטן: להתקרב אליהן עם מזון ביד! לחטוף כאפה מג`ירפה זה לא כל-כך נעים... מניסיון...
- חשוב לדעת: המקום פתוח כל יום בין 9:00 ל-17:30, וכניסה עולה 250ksh. בעיקרון הג`ירפות באזור כל הזמן (מתוך 3 פעמים שהיינו, פעמיים אפשר היה להאכילן), אך לנו נאמר שכדאי להגיע בבוקר או אחר הצהריים בשביל להגדיל את הסיכויים לראותם.
מרכז התנינים והיענים - Ostrich and crocodile center
אם נדלקתם על הקטע של להאכיל חיות, יש עוד מקום חביב הנמצא על Langata road- חווה לגידול תנינים ובנות יענה ל... צורכי מזון. יש שם כמה בריכות גדולות עם תנינים, ובהמשך כמה בנות יענה רעבות ותוקפניות, שגם הן זוללות את המזון (עלי חסה??) מידי התיירים. המקום עצמו יפה ומטופח, נחמד לטיול עם ילדים, אבל לא הרבה מעבר.
הפארק הלאומי ניירובי
אני חושבת שזו האכזבה הראשונה מאז שהגעתי לקניה... למרות שב-lonely planet כתוב שאפשר לראות בפארק זה חיות רבות ומגוונות, בתכל`ס הסתובבנו שם כשעתיים, ויותר מדי לא ראינו... כך גם יתר האנשים שהסתובבו במכוניות במצב רוח עגום למדי. ההתחלה דווקא היתה קצת מבטיחה- ג`ירפה שישבה שם די קרוב לכביש, עדר זברות, בפלו, וכמה איילים למיניהם... אבל לא מעבר. האזור עצמו מאובק לחלוטין, כשברקע רואים את בנייניה הגבוהים של ניירובי. אני לא ממש (או יותר נכון - ממש לא) ממליצה, במיוחד כשכניסה לפארק לתיירים עולה 30$...
מסעדת The Carnivore
מ"אתרי" החובה בניירובי. כשמה כן היא - מסעדה המיועדת למי שכל-כך הרבה חיות גרמו לו להרגיש רעב! גם פה אפשר לראות קרוקודילים, גמלים, בנות יענה, חזירונים, בקר, כבשים... מסתובבים "על האש" בכניסה למסעדה, וכמובן... על הצלחת... גם הפחות קרניבורים (כמונו, למשל) יהנו מאוד במסעדה! לאחר שמתיישבים בשולחן, מתחיל מצעד של מלצרים לכיוון, כשכל אחד אוחז בידו גוש בשר על שיפוד וחותך ממנו הישר לצלחת החמה. נראה לי שהמלצרים עברו קורס מיוחד בשיווק - הפרצופים הנעלבים שלהם כל-כך אמיתיים, שפשוט אי אפשר לסרב לטעום. הרעיון הוא "אכול כפי יכולתך", והמצעד נפסק רק כאשר מורידים את הדגלון שבמרכז השולחן (כמו באל-גאוצ`ו? פפגיו?). המסעדה מעוצבת היטב, באווירה אפריקאית (אתם יכולים לראות בתמונות). נראה לי שאפילו הפונפון נהנה...לפחות מהריח אם לא מהטעם... בתאבון!
