כשטרמיטים נושכים אותך - זה כואב.
מאד.
עקיצות הטרמיטים על שפת האמזונס מכעיסות. הן מתסכלות. והן בעיקר כואבות. לפחות אלה שאיתן נפגשנו...
כבר בסירת הפח איתה שטנו למקום בו עמדנו ללון - הנמלים הסתובבו כמו בבית. היה נראה שהמים שנקוו בתחתית הסירה היו בריכת השכשוך הקטנה שלהן.
כשעגנו, על גדת האמזונס חיכתה לנו בקתת עץ.
שלוש מיטות עם סדינים צרים מרוחב המזרן, 'שמיכות' שהינן אותם סדינים ומזגן שמרוב מאמץ לקרר - מחמם רוב הזמן.
כשהאלטרנטיבה היא לינה בג'ונגל שנמצא עשרה מטרים מאחורי הבקתה - היתושים הענקיים נראו כמו חיות מחמד, העכבישים על הקיר בחדר - כחיות מועילות שמחסלות חרקים אחרים, והג'וקים שהפציעו מידי פעם, לא ברור מאיפה, התקבלו על ידנו כחיות לא מזיקות.
עם הצפרדע חסרת הראש המתה והמעוכה שמצאנו בכניסה למקלחת לא ידענו מה לעשות וגם לא כל כך הבנו איך היא הגיעה לשם. את החלון הרי סגרנו בגלל הרעש של הצרצרים שצרצוריהם מלווים אותנו כל שעות היממה.
תהיתי לרגע אם הצפרדע היא שריד לפולחן של אחד מהשבטים שמסרבים לצאת מיערות האמזונס אל הציויליזציה.
אבל מהטרמיטים לא ידענו כיצד להימלט.
הן הגיעו לכל מקום בחדר שלנו וכיסו את הריצפה. וכשהן נשכו, פעם ועוד פעם, התחלנו להכות את עצמנו בניסיון לזהות לאן הן הגיעו, הפעם; מתחת למכנסים, בנעלים, בסנדלים או מתחת לחולצה (!) - הן פשוט טיפסו ועקצו.
הן גרמו לנו, שוב ושוב, לצאת במחול אש אינדיאני, עקוצים.
גם כשעברנו ביקתה הן ליוו אותנו באינספור נשיכות פרידה כואבות.
בשלב מסויים בני ואני לא יכולנו עוד לעמוד בעקיצות הרבות - ויצאנו בריצה מדלת הביקתה. כשהנשימה חזרה הצצנו מעבר לדלת הכניסה, כאילו יגואר מקומי כלוא בחדר - כדי להחליט איך מוציאים את שאר החפצים עם מינימום עקיצות, ונראינו מגוחכים אפילו בעיני עצמנו.
ברוכים הבאים - לאמזונס
