מציאות אחרת

חצי שנה בהודו ונפאל זאת חוויה בפני עצמה, ומה שיפה במדינות הללו, שכל אחד ואחת יחווה אותן בצורה שונה כל כך מהאחר. במיוחד, את הודו. הודו היא מגוון רחב של אנשים, תרבויות, נופים, ערים, צבעים וריחות. פגשתי אנשים שלא הצליחו לשרוד את הנחיתה בדלהי המטונפת והצפופה והקדימו את הטיסה שלהם כמה שיותר מהר. פגשתי גם אנשים שלא סבלו אבל בהחלט הכריזו כי לכאן לא יחזרו שוב. וישנם אנשים כמוני, שנפלו לרגליה של הודו ולמה שיש לה להציע והצליחו מה שנקרא "לעבור את השוק הראשוני". לא סתם כיניתי אותה "הודו אהובתי" כל הטיול. וידוי קטן, עוד לפני הטיסה עשיתי קצת שיעורי-בית וגיליתי כי "השוק" שכולם מדברים עליו קורה לאנשים שמעזים לצאת משדה התעופה בדלהי. תיארו באוזני את הריחות והמראות הקשים איך שדלתות שדה התעופה נפתחות ואתה יוצא אל האוויר הדחוס והמטונף של הודו. אז רימיתי. הזמנתי כרטיס טיסה ישיר מדלהי ל"לה" שיושבת במחוז הכי-הכי צפוני של הודו, ויכולתי רק לדמיין בעודי יוצא מאולם הנוסעים הנכנסים של ניו-דלהי מה נמצא מאחורי דלתות הזכוכית. הדמיון שיחק לו בראשי גם כשנכנסתי אל אולם הטיסות הפנימיות, ומייד תחושת אושר קטנה צפה בתוכי, עקפתי את "השוק"!. הצפון של הודו למי שלא מכיר הוא מקום נפלא לטייל ולראות נופים שלא האמנתם שתראו. נחתתי שם, ובטיולים מיני רבים שעשיתי לא הצלחתי להאמין שאני בהודו. כן כן בהודו, המטונפת והמסריחה והמגעילה; הרים מדבריים אשר מתחתם נפרשים עמקים ירוקים ונהרות מים גועשים, רכסי הרים מוריקים שמתוכם בוקעים מפלי מים אדירים ובנוסף הרי ההימלאיה שצצים מרחוק עם השלג הלבן. "איפה אני...אני בכלל לא בהודו" הייתי מסנן לעצמי מול המחזות. שבועיים וחצי לאחר מכן מצאתי עצמי בדלהי בה שהיתי שעות בודדות לפני שעליתי לרכבת שתיקח אותי ל"פושקר" שבמחוז "ראג'אסטאן", מחוז מדברי היושב מדרום מערב לדלהי. תחנת רכבת בניו-דלהי, היא לא חוויה מרנינה. שם התחילה לחלחל בי ההבנה שאולי זה "השוק" שכולם מדברים עליו. כמות של הודים מחכים לרכבת; נשים, גברים, סבתות, סבים, ילדים תינוקות פרושים על הריצפה השחורה והמטונפת, חלקם ישנים על בדים שפרשו מבעוד מועד והלכו לישון. חלקם יושבים בקבוצות, אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בידיים, וחלקם פשוט בוהים בך. פוערים עיניים על הבחור הלבן עם המשקפיים שעומד עם הידיים בכיסים. הם בהו בי ואני בהיתי בפועלים שפינו זבל מהמסילות רכבת. נסו שנייה לדמיין את זה: הודים גברים, כהי עור, מי יותר ומי פחות, מנקים את מסילות הברזל. הם לובשים על גופם רק מכנס מרוט, ומנקים במו ידיהם את הבוץ והזוהמה שהצטברו תחת המסילות ומעליהם. חלקם אף נכנס עמוק כל כך לבוץ שהיה נראה כאילו כבר לא אכפת להם שכל גופם מכוסה בגועל הזה. נקודה שראוייה לציין: ברכבת, החור של השירותים מוביל הישר למסילות הרכבת...תעשו את החשבון לבד. הבנתי מה פיספסתי כשלא יצאתי מייד משדה התעופה ובירכתי על כך. כנראה שלא הייתי צריך לברך יותר מדיי. כמה ימים אחרי ההגעה לפושקר חטפתי את הדבר השני שכולם מדברים עליו עוד בארץ אחרי "השוק". ישנן רמות שונות של קילקולי קיבה שאין צורך לפרט אותן, אך אני, חטפתי אחת קשה. היא ליוותה אותי גם ל"אודייפור", העיר השנייה בה ביקרתי במחוז ראג'אסטאן, וגם כשחזרתי משם לדלהי. לדלהי שבתי יום לפני שאמי נחתה בהודו. "המיין באזאר" הוא רחוב מרכזי בניו-דלהי בו נמצאות המון חנויות ומסעדות למיניהם. מצאתי עצמי מהלך בין המונים של הודים, ריקשות, ציפצופים, דחיפות, נגיעות, יריקות, ריחות, הומלסים, כלבים, קבצנים, קטועי רגליים, קטועי ידיים (ואני חושב שאמרתי את הכול.) אם חשבתי שעברתי את "השוק" מביקורי בתחנת הרכבת, התברר לי כי לא. ההליכה ברחוב הסואן הייתה מאוד לא נעימה. הצפירות הלא נגמרות של נהגי הריקשות והריחות הבלתי סבירים שעפים שם ברוח, אם מביוב ואם מזיעה הודית. הקיבה עוד הייתה רגישה וכל ריח יכל להיות הגורם לחגיגה בבטן. בלילה אמי נחתה בהודו לטפל בי. כמובן שזאת לא הייתה המטרה של הגעתה, אך התזמון היה מדוייק. שבועיים של טיול בהם הגענו לעיר הכי קשה שהייתי בהודו, "הארידוואר" שמה. (אף פעם לא חשבתי שיש עיר עם כל כך הרבה אנשים וצבעים). הנסיעה הראשונה שלה ושלי ב"לוקאל באס", האוטובוס הציבורי בהודו, 8 שעות של נסיעה בדרך-לא-דרך הכללה עצירה פתאומית עם מנוע שמעלה ענן עשן בתוך האוטובוס. (כן, מכסה המנוע נמצא ליד הנהג). ועצירה שנייה בה הבנו שנאלץ לרדת ולטפוס טרמפ באוטובוס הומה אדם שעתיים נוספות. טיפסנו הרים לצד מפלי ענק, ראינו נופים עוצרי נשימה, ישבנו מול השקיעה על כוס צ'אי ודיברנו המון... הדיכאון התפוגג רק אחרי שהגעתי לעיר "ורנסי". גם את השם הזה שמעתי עוד מהארץ. "עיר קשה" כינו אותה, כך, בפשטות. ורנסי הייתה בשבילי מלאה באנרגיות והצליחה כמעט מייד לרפא את העצבות שבעזיבה של אמא שלי חזרה לארץ. קשה להסביר למי שלא ביקר בורנסי, אך היא עיר קסומה בעיני, והרבה בזכות שביקרתי ב"הארידוואר" עוד לפניה. משם המשכתי לנפאל. טיילתי המון. שוב הגעתי למצבים בהם אני יושב מול מחזה מרהיב של הרים וצבעים פעור פה. "אני מגשים חלום" היה המשפט שלא הפסיק לזרום בראשי. תוך כדי הליכה בטרק "האגמים הקפואים",הטרק השני שלי בנפאל, הסתובבתי לאחור, ושם, שם זה קרה. התחולל בי סוג של הבנה או הארה איפה אני עכשיו ומה אני עושה. הנוף, כמובן, היה מרהיב. הליכה בנוף לבן, ירוק, חום, כחול וכל מה שמזכיר גלוייה של הרים מושלגים. שם הרגשתי מאושר, אני חושב. הרגשתי חום שמתפשט לי בכל הגוף והחיוך פשוט מאוד נמתח על הפנים. חשבתי המון על אמא ואבא, אחי ואחותי, המשפחה המורחבת, חברים. הקלה. הקלה שהתפשטה בכל הגוף ונתנה לו להשתחרר ולהרפות. חזרתי למומביי. וואו כמה חיכיתי לרגע הזה, לחזור שוב להודו שלי. "עיר קשה", מומביי, אנשים בורחים ממנה כמו מאש. איך שנוחתים בהודו. דווקא אני אהבתי אותה. נתתי לה "צ'אנס" והיא החזירה לי בענק. משם המשכתי את דרכי אל דרום הודו... בחצי השני שלי בהודו פגשתי את יהב, בחור שלמד איתי בכיתה עד י"ב. לא היינו חברים קרובים בתקופת הבית ספר. מהרגע בו נפגשנו, הרגשתי כאילו אני מתחיל את הטיול שלי מהתחלה. אנרגיות וכוחות של תחילת טיול סבבו אותי ואיפשרו לי לא לאבד את החשק להמשיך לראות, לחקור ולגלות דברים חדשים. כמה שטויות, כמה צחוקים וכמה אהבה יכול בן-אדם אחד להשרות על האנשים שסביבו. היה פשוט כיף אדיר לטייל את התקופה השנייה שלי בדרום הודו עם הבן-אדם הזה! הויזה להודו פגה. זאת עובדה עצובה בפני עצמה. הגעתי לסינגפור. לא, לא בשביל הקניות. בשביל לנוח ולבקר את דודים שלי שחיים כאן. 180 מעלות מכל מה שהכרתי בחצי שנה האחרונה. אנשים פה עשירים ברמות שלא הכרתי בחיי. מכוניות פאר טסות על הכבישים, רחוב שלם של 40 קניונים מחוברים אחד לשני במעברים תת-קרקעיים כדי שחס וחלילה לא אצטרך לצאת ללחות והחום הנוראי ולהשאר במזגן. 5 קומות מתחת לאדמה ועוד 7 מעליה. זה נשמע לכם שפוי??? אני הולך ברחובות וכל מה שאני רואה זה בניינים, מכוניות, רחובות הומים באנשים מלוכסנים שבאים מכל העולם לנפוש במדינת הקניות הבינלאומית. הרגשה של סלידה חילחלה לתוכי בימים הראשונים כאן. שום-דבר פה לא אמיתי, אפילו הים שלהם מפלסטיק!! טוב, לא המים, אבל הסלעים והעצים שצצים להם מהחול כן (באמת!). גם החול זה לא חול. את הטיול שלי אני ממשיך ביום שלישי לתאילנד, קמבודיה, ויאטנאם ולאוס. אחרי מנוחה אמיתית בבית הדודים; לישון טוב, לאכול טוב ולהתקלח במים חמים (ועוד צ'ופר: לשחות ולהתאמן בחדר כושר של הבניין), אני נרגש. נרגש להמשיך עם אנרגיות חדשות ורצון חדש להמשיך לחקור מדינות. להכיר אנשים חדשים, לראות נופים וצבעים. איזה כיף...