רשמי מסע ממונגוליה

יום ג' 10-07

Khovsgol Aimag -; Moron city -; מחוז חופסגול- העיר מורון

מתחילים להתרגל לשגרה חסרת מים זורמים. כמה אינסטלטורים מישראל יכלו לחולל כאן פלאים , יש בסביבה אגם קטן רק צריך להעביר צינורות.. יש מתענינים?

מתארגנים ויוצאים לדרך. הנוף מתחיל להשתנות. יערות מחליפים את הערבה .הג'יפ מתחיל לעלות על הגבעה , גונח ..קשה למכונית הזקנה...אך לבסוף המשימה בוצעה בהצלחה. אנו במרומי הגבעה , בתוך יער עצי אורן.

נהגנו עוצר . ליד סטופה המעוטרת בכחול כצבע השמיים. זהו צבע הברכה וההצלחה. הוא מקיף את הסטופה שלוש פעמים ולבסוף שם שטר כסף . אני רואה הרבה שטרות. אף אחד לא לוקח. אימת האלים נופלת על הגנבים. מי יודע מה יכול לקרות לגנב?
ממשיכים לנסוע . עכשיו הבנתי למה נדרשה הברכה. זהו מידרון תלול בתוך היער. המעבר צר. רכב הבא ממול מהווה בעיה. בוא נקווה שברכת האלים תעזור ושום רכב לא יבוא.
הברכה עזרה. ראינו בזמן את הרכבים שבאו ממול, ועצרנו בנקודות המיוחדות המאפשרות עקיפה -; אחרת היינו צריכים לנסוע לאחור קטעים ארוכים.

הנוף חוזר להיות נוף ערבה. דרכי עפר. כל רכב חולף..תתפלאו יש כאלה מידי פעם, מעלה ענן חול שלא ניתן לראות דרכו דבר.
וואו..נס ארע..יש כביש. נהגינו עולה על הכביש. מהר מאד מתברר שנהיגה בכביש איננה הצד החזק שלו. הוא מתחיל לזחול בקצב צב. [ 30 קמ"ש, במקום 40-60 בשדה ]. עדיף כבר ענן האבק בדרך העפר. כנראה, שגם הנהג החליט כך. הוא עוזב את הכביש ויורד לדרך ליד. הרכב מתמלא עליצות יחד עם הנהג. הגיפ גומע מרחקים.

האמת שאיבדתי את תחושת הזמן. הערבה האינסופית משכיחה הכל.
לפתע הנהג עוצר. פותח את מכסה המנוע ומביט בדאגה גוברת והולכת. כנראה , הברכה היא רק לירידה במדרון ולא לכל אורך היום.
"מה דעתכם שנוכל פה צהרים.?" נשמע קולה של המדריכה.
אנו מסכימים: "OK" .
מתוך הרכב נשלפת הגזייה ואנו עושים פיקניק בלב הערבה. רעיון נחמד. ברקע להקת עייטים עומדת בראש הגבעה. לאחר שגמרנו לצלם אותם, הם פורשים כנפיים ויוצאים לטיסה. צריך גם לאכול, לא?
תמונה פסטוראלית.

לא כל כך. כל רכב שעובר אחת לרבע שעה , נעצר ע"י נהגינו. האמת מתבררת מהר מאד. לג'יפ יש נזילת שמן. לנהג יש מיכלים, אך אלה נגמרו, וגם השמן במנוע נגמר. נהגים שמזדמנים בדרכינו עוזרים לו כמידת יכלתם. אחוות נהגים נהדרת. לאט לאט הוא מצליח למלא כחצי מיכל ע"י שנור מן העוברים.
יוצאים לדרך, תוך שאנו נעצרים מידי פעם לבדיקת שמן.

כך הגענו לעיר שהיא בירת מחוז חופסגול ושמה מורון. " לא הייתי קורא לזה עיר" היה אומר מיודעינו אפריים קישון ..
זוהי ,אכן, עיר בעלת רמזור [ אחד ] ומספר כבישים. ברור שיש גם דרכי עפר רחבות. המונגולי הממוצע מעדיף ואוהב דרכים אלו.
במרכז מספר בנינים, אפילו רבי קומות [ 4 ]. יש בנין משטרה, ולידו בנין של הצבא. מתחם בנינים של בית הספר -; כתות ופנימיה. התלמידים מגיעים מרחוק לכל השבוע, וחוזרים הביתה לסוף שבוע בלבד.
טוב, לא כולם באים ללמוד -; מישהו צריך לטפל בעדר. על הסוס מגיל 5, זוכרים?
רוב העיר המשתרעת על שטח נרחב הם סלמס למיניהם. תערובת של בתי עץ וגרים, לרוב יחד באותה חצר.

הגענו לגסט האוז הנקרא " באבא". מספר גרים נחמדים , מקלחת עם גיזר חשמלי [ אנחנו בעיר הגדולה! ] לחימום מים ,וגר לובי חמוד עם ספריה. יופי, יש מה לקרוא. יש גם ספרים בעברית..איך לא!

הנהג עוזב אותנו וממהר למוסך הקרוב. שם מחליפים לו את משאבת השמן הדולפת.

אנו מטיילים ברחובות( דרכי העפר) של העיר. הולכים לבקר בשוק הנמצא על יד. שוק ככל שוק אחר אבל ללא צעקות. אין צעקות של רוכלים המנסים למשוך תשומת לב הלקוחות. למרות זאת אנשים קונים. אולי אפשר לאמץ זאת אצלנו. שוק ללא צעקות הרוכלים.
במרכז השוק מספרה וגם מכון יופי. הנשים יפות מאד ומטופחות. חסר רק וספא..

זהו ראינו.. חזרנו לגסט האוז. בלובי פגשנו קוריאני נחמד המכיר ומוקיר את ישראל. ישבנו ושוחחנו עד חצי הלילה, כשהוא גומר 4 בקבוקי יין דובדבנים. אדם מאד אינטליגנטי, דובר מונגולית, ובעל ידע רב בהי-טק ופוליטיקה. אפילו מכיר את הבעיה הפלשתינית. " כמו צפון קוריאה הקומוניסטית, לעומת דרום קוריאה עתירת הטכנולוגיה, שלמדו מישראל" הוא אומר. נחמד.
זה חלק מהכיף של חו"ל. המפגש הבלתי אמצעי עם תיירים אחרים.

 אנחנו נשאר יום נוסף בעיר זו לצורך פסטיבל הנאדאם ( במלעייל- כמו ההונגרים).