טיול לארה"ב סתיו 2017- ניו אינגלנד (ללא ניו יורק) וטעימה ממונטריאול.
חישבו- כמה אנשים אירחו אתכם בטיול האחרון וכמה אנשים הם פגשו. כמה סיפורים וחוויות הם שמעו. מספיק שיחלקו איתכם שניים שלושה סיפורים מעניינים ויספרו קצת על עצמם וזהו, השיחה קולחת. כך תחשפו לסיפורים ולחוויות מעניינות מפי המארחים שלכם ותוכלו לפתח איתם שיחה. בטיול הזה ״ראיינתי״ את המארחים שלי. אשתף אתכם בחלק מסיפוריהם.
בוסטון-
כאן הכול התחיל- ההיסטוריה של העיר היא ההיסטוריה של ארה״ב. לכאן הגיעו ראשוני הפוריטנים מאנגליה במאה ה-17 ובהמשך הדרך, החלו המאבקים נגד גביית מיסים ובכלל זה מסיבת התה. אירועים אלו אורגנו על ידי סמואל אדאמס שהיה מראשי המתנגדים.
בשנת 1776 הוכרזה הצהרת העצמאות של ארה״ב בבניין שקיים עד היום.
בעיר שוכנות אוניברסיטאות הרווארד ו MIT , שניים מהמוסדות האקדמאים המובילים בעולם.
חיים בוסטון הרבה אפרו-אמריקניים והיא נחשבת לעיר סובלנית. מצד שני יש בה פערים אדירים בין שכונותיה השונות- עפ"י נייר של עמותת ברקה, שעוסקת בקידום פעולות קהילתיות במסצ'וסס, תוחלת החיים בשכונת Back Bay הינה 92 שנה ובשכונת Roxbury רק 59 שנים. פער אדיר.
סיורים-גם בבוסטון תמצאו סיורים רגליים חינמיים. בחרנו בסיור סטודנטים בהרווארד, בסיור לילה לאורך חלק משביל החרות ולמחרת סיור טעימות ברובע ״איטליה הקטנה״.
ולראיונות- בשעה 6 בבוקר שלאחר הנחיתה בעיר, לאחר שהתעוררתי שעתתים קודם בגלל הג'ט לג, ראיינתי את פקיד הקבלה במלון Club Quarters . הוא סיפר לי שמכיוון שדלת היציאה צמודה ודומה לדלת האמבטיה, הרבה אורחים מתבלבלים ומגיעים לקבלה בלבוש מינימלי, לאחר שננעלו מחוץ לחדר, כיוון שחשבו שהם נכנסים לאמבטיה. היה לו גם סיפור מעורר השראה על אשת עסקים קנדית שירדה מנכסיה והחליטה, בשנות החמישים לחייה להתחיל מחדש, ללמוד לתואר בהרווארד. היא ואמא התארחו במלון.
מבוסטון שמנו פעמינו צפונה, לכיוון מדינות מיין וניו המפשייר.
בכול ארה״ב מתכוננים להלואין (ליל כול הקדושים). חג הדלעות. מישהו יודע מה הקשר?
הדלעות משמשות לקישוט, לבניית סירות לתחרות היתוליות למזון ולשתייה. מוצאים אותן בכול חצר, שוק, תחרות. הצבע הכתום שלה משתלב נהדר עם הצהוב והאדום של השלכת.
מדינת מיין- הינה המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בניו אינגלנד. בשטח הזה מתגוררים רק כ-1.3 מ׳ תושבים, מה שהופך אותה לאחת מהמדינות הפחות מיושבות בארה״ב. רובה ככולה יערות ואגמים וקו חוף עם האוקיאנוס האטלנטי מפורץ מאוד.
מיין הינה המדינה הצפון מזרחית של ארה״ב וגובלת בצפון ובמערב עם קנדה. מזג האוויר נעים בקיץ וקר ומושלג בחורף.
עובדות אלו הופכות את תושבי מיין לקשוחים, פעילים בכל מזג אויר, חותרים בים, באגמים ובנהרות ובחורף גולשים קרוס קאונטרי.
נסענו לבקר בעיר האוניברסיטאית Orono חברת ילדות מביה״ס שיחד עם בעלה הינם פרופסורים באוניברסיטת מיין. התרגשות גדולה, למרות שהתראינו פעמיים בשנה האחרונה.
יש משהו מיוחד לחזור ולהיזכר בתקופה הכול-כך תוססת הזו, משתי נקודות מבט שונות,
לספר על הילדים, לשמוע חוויות שעברו מאז, לדבר עם מספר חברים בווטסאפ.
רצנו, סיירנו ולמדנו על העיר הקטנה והצעירה, על החינוך המגוון, שמשלב את הספורט ולא מאפשר לתלמיד שנעדר מבי״ס להשתתף באותו יום באימוני הנבחרת הספציפית שלו.
הטבע בעונה זו מרהיב. לקראת טיול בשמורת הטבע Baxterשל מדינת מיין, לננו בעיירה הקטנה- מילינוקט. בעל בית המלון הקטן נשאל כמובן שלוש שאלות והופס, הוא פרס בפנינו את סיפור הנשים שבחייו, אשתו הראשונה, השנייה, בתו שמסיימת לימודי רפואה בברמודה, ואמו, שגרה בסמוך אליו, איתה הוא אוכל כל ערב. קיבלנו ממנו המלצה למסעדה מקומית קטנה ונחמדה במרחק הליכה מהמלון.
קמנו מוקדם ולאחר כשעה נסיעה התחלנו בשעה 7 בבוקר לטפס להר קטדין, ההר הגבוה במדינת מיין, שמהווה את סיום שביל האפלצים. השביל מסודר ולאט לאט השיפוע הלך ועלה. באזור האגמון עצרנו לתדרוך קצר מפי שומרות היער (רינג'ריות) והמשכנו לטפס לאזור הבולדרים. הטיפוס אפשרי או במרכז השביל, שם הבולדרים נמוכים יותר אבל משלמים במחיר דרדרת, או בצד השביל, שם הבולדרים גבוהיים יותר, אבל יציבים, מה שמחייב עבודת ידיים.
הקטע האחרון לפני הפסגה הינו הליכה של כשעה ברמה. ככל שהתקרבנו לפסגה הרוחות הולכות ומתחזקות. סה"כ 5 שעות הליכה.
הדרך למטה גם ארכה 5 שעות וכמובן שלמחרת ובמשך שלושה ימים הלכנו כמו ברווזים עם התכווצויות ברגליים.
לאור המגבלה טיילנו ברכב לאורך כביש 1, שעובר בקרבת קו החוף המפורץ, בין ערים וכפרים יפים, שעיקר פרנסתם מדיג לובסטרים וכמובן מתיירות.
לא קיפחנו את שמורת אקדיה היפה, בה זכינו לראות הרבה עננים על פסגת הר קדילק... ולחוות את ההליכה על הסלעים הגדולים שלחוף האוקיאנוס.
המארחת שלנו אוקיינוגרפית, שמפליגה בהפלגות מחקר באוקיאנוס. מבחינתה אירוח לחתירה בקאנו ובקייק בנהר המקומי הינו ״כסף קטן״, בילוי כמעט יומי יומי (נכון-בדרך כלל בסאפ).
כחלק מפיתוח הקהילה בעיר Orono, תמכו התושבים בפתיחת באר מקומי קטן, שהינו חלק מסצנה חדשה ומתפתחת באזור, מבשלות בירה מקומית רבות.
ביום שני נפרדנו מהחברה ובהמלצתה נסענו לתחרות שייט היתולית בדלעות ענק בעיר Penobscot. הגשם הקל שירד והמזג האויר הקר, לא הפריע למתחרים ולצופים. ארוחת צהרים אכלנו בבית הקפה של חנות הספרים המקומית.
עזבנו את מדינת מיין ושמנו פעמנו מערבה, למדינת ניו המפשיר שבה הפריחה הייתה המרשימה ביותר. הגענו לעיירה North Conway. במלון הדרכים פגשנו שני זוגות ישראלים, שמיד קבענו לצאת בערב לארוחת ערב ולפאב.
אגדה מספרת על רופא, שניסה לעלות להר וושינגטון ברכיבה על אופניים, למרות השלט האוסר כניסת רוכבים. לאחר מחצית המרחק הוא התבקש ע״י הרנג׳רים לשוב על עקבותיו, לאחר שכבר הספיק לטפס מחצית המרחק - 4 מייל.
מדובר על ההר הגבוה בניו אינגלנד. הוא מתנשא לגובה של 1,916 מ' ברכס ההרים הלבנים בניו המפשיר. אורך הכביש שמטפס לפסגה 8 מייל. הנסיעה בכביש דו כיווני, על סף התהום. ניתן להעפיל אליו גם בקרון שנדחף ע"י קטר או בטיפוס רגלי. ההר נודע ברוחות העזות שנושפות בפסגתו ומביאות עננים שמתנפצים על פסגתו.
מניו המפשיר המשכנו מערבה, על כביש 112 היפה למדינת ורמונט והעברנו את הלילה קרוב לברלינגטון. עיר יפה על שפת האגם המפריד בינה לבין הרי אדירונדאק במדינת ניו יורק. אכלנו בפנקייק המפורסם Skinny, החזרנו את הרכב ונסענו באוטובוס למונטריאול, בחבל קוויבק הקנדי.
מונטריאול- עיר נחמדה מאוד. מספר מרכזי בילוי, רחוב סנט דני, רחוב Mont Royal ואחרים.
מנוי תלת יומי לרכבת התחתית ולאוטובוסים זול מאוד וכך גם האוכל, במסעדות העממיות הרבות. העלייה לתצפית על הר Royal נחמדה ומסביבכם תמצאו רצים רבים. בצפון העיר נמצאים גן החיות המקורה, הפארק הבוטנאי והפארק האולימפי. אזור הנמל הישן חביב ונחמד לטייל בו רגלית או לרוץ. המקומיים מדברים בצרפתית במבטא מוזר. הרבה חסרי בית פעילים-צועקים, מאלצים את הנהגים להסכים שינקו להם את השמשות.
הטיסה חזרה עברה חיש קל בדרימלאינר של איר קנדה.
