אחת החוויות השמורות לנו כדוברי לשון הקוֹידֵש, היא רגע המבוכה כשיוצא מפינו דיבור משוּבש בשפה זרה, בשיחה בארץ אחרת. בזמנו היתה ידועה הדוגמה - " Let's talk postcard " שנאמרה ע"י ישראלי שהתכוון לומר -"בוא נדבר גלויות". אז הנה רגע משלי.
הייתי ביוּסטון-טקסס לרגל עיסוקים ונפל עלי סוף שבוע ארוך, שישי עד שני לרגל St Patrick's Day, יום פטריק הקדוש, בו אנשי הקשר שלי סרבו לעבוד (בצדק), וגרשו אותי לטייל בממלכה, וטקסס היא בהחלט ממלכה. מדינת טקסס היא התשיעית בעולם בהיקף הפעילות הכלכלית, יש לה גוף צבאי הכפוף למדינה ולמושל ולא לפנטגון ולארצות הברית, קיים בה עונש מוות, הטקסנים מאמינים שהם יכולים לפרוש חד-צדדית מארצות-הברית מתי שירצו והיא ענקית, פי שניים מגרמניה ופי שלושים מישראל. העבר המשפחתי שלנו כלל תקופה בניו-אינגלנד והמשפחה אהבה לצפות בתהלוכת יום פטריק הקדוש הנחוג באביב ברוב טקס ב-Downtown Boston. הילדים התלהבו בעיקר מעדר הכבשים הצבועות ירוק, ואני התרשמתי מהבירה הירוקה בטמפרטורת החדר שהגישו בפאבים לאורך השדרה. לא משהו. תכננתי את החופשה לחציית טקסס בדרכים צדדיות מיוּסטון דרך אוֹסטין לדַאלַס, שם אצפה בתהלוכת החג. בסוף היום השני לטיול חניתי מחוץ לדאלס, מתכנן לנסוע מחר לפני הצהריים לעיר, לחזות בתהלוכה ולהתחיל לחזור ליוסטון בדרך הקצרה (כ-600 ק'מ).
עודני נח מהנהיגה, יושב על ספסל, נישען על קיר העץ מחוץ לפּאב הקרוב למלונית, ניגשת אלי בחורה ושואלת רשות לשבת על הספסל. למרות שכמה גורמים במשפחתי קוראים לי "סוצְיומַט מוּרשֶה", בחו'ל אני די חביב, הולך בעיר תמיד עם מטבעות בכיס לחלוק עם נגני רחוב ופותח בשיחות עם אנשים בכל הזדמנות סבירה. אני הנחתי שהיא מחפשת אוזן לתַנות צרותיה, אחרת למה היא ניגשת למישהו שנראה מבוגר ממנה בעשור או שניים, אבל הסקרנות שלי לאסוף סיפורי חיים של אנשים רגילים, לא מוּכַּרים, השאירה אותי על הספסל, מקשיב ומחייך בהבנה.
רוֹזי (שם בדוי), נשואה לאיש צבא הקבע והם גרים בסביבה הקרובה. בעלה הוא נכה מהחודש הראשון למלחמת ארה'ב-אפגניסטן. הוא משותק בפלג גופו התחתון מנפילה מסולם בביתו כשהחליף את נורת התקרה. היות והיציאה שלו הביתה היתה ללא אישור, הצליחו מפקדיו הזועמים בבסיס פורט הוּד הקרוב לדאלס בו שרת, לקצץ חלק מתשלום הגימלה הצבאית. הזוג מתקיים בדוחק מביטוח לאומי בסיסי וגימלה צבאית מקוצצת, אין הם יכולים לשכור מטפלים, לכן רוזי מרותקת לביית ולמרורים של בעלה. יום בשבוע, מהצהרים עד הערב, אבי בעלה מחליף אותה והיא יוצאת לגיחת איוורור. זהו היום, וכמו באגדות, עם רדת החשכה היא חוזרת למאסר הפרטי-זוגי שלה עד לשבוע הבא.
סיפורה של רוזי תואר בשפה עצורה, מינימליסטית, מתוך השלמה וללא התרסה או קינה. כמחווה להשתתפותי בסבלותיה, הצעתי לה שתייה ומנת הדגל של הפאב, קציצת בשר טקסנית אימתנית מוקפת נקניקיות BBQ עם גִבעה של צ'יפס בתיבול הרטבים החריפים המקסיקו-טקסנים התואמים, וחצי ליטר בירה בכוס זכוכית כבדה. אני לקחתי מנת ילדים, קציצה מיניאטורית טקסנית, 250 גר' בשר שהתכוונתי לחלוק עם כלב רחוב שהגיע והתיישב לצידי, עם גִבעת צ'יפס שלא התכוונתי לנסות וכוס בירה.
הגברת הוכיחה כושר אכילה ודיבור מופלאים ובעודי מאכיל בסֵתר את הכלב במנת הילדים שלי, היא פנתה אלי ואמרה: "אולי נגמור עם הכיבוד וניגש למנה העיקרית אצלי בבית. בעלי נסע עם אביו ויחזור בערב". "ומה נעשה אצלך בבית?" שאלתי, "מה שמבוגרים עושים" ענתה בחיוך דק. החינוך שקיבלתי בנעורי היה דגם פּוּריטני של תנועות הנוער החלוציות של שנות החמישים, והמודל "הזורם" המקובל בעת החדשה, לא התאים לי עדיין. "מצטער, אני לא בַּנוּּי לזה" אמרתי והתכוונתי שעולם הערכים שלי וספריית הקִיבעונות שלי, לא כוללים סטוצים מזדמנים. פניה שינו גוון וצורה, היא הסתכלה בי בתערובת של בוז ורחמים, ואז נחתה בי ההכרה שמה שאמרתי באנגלית - "Sorry, I am not equipped for that task", כנראה התפרש אצלה כבעיה פיסיולוגית ולא כבעיה מנטלית. רוזי קמה מהספסל, ירתה בי מבט מזלזל, והלכה כשהכלב אחריה.
ומה עם תהלוכת פטריק הקדוש תשאלו?. חזרתי למלונית ובלילה התעוררתי לקול נהמות בטני, כנראה גם מנת הבשר הטקסני חיפשה דרכים לנטוש אותי בדחיפות, וחוויתי מצעד רב מופעים בין המיטה לשירותים כל הלילה. זה היה המצעד שלי ביום פטריק הקדוש בטקסס...
להורדת הספר "שישה שבילים" (חינמי PDF, eBook, Audio MP3). שישה סיפורים קצרים על טיולים, מסעות, מַסות ומעשיות, ממורדות ההימליה, דרך הים והמדבר, למחוזות הקריאה והתודעה.
