ביקרתי היום בבית היתומים הטיבטי שנמצא בכפר נאדי, כמעט שעה הליכה דרך היערות שמאחורי הכפר דרמקוט שבו אני שוהה. המקומיים סיפרו לי שהם שמחים לארח אנשים שיבואו להתרשם, אז באתי. גם אני הופתעתי מההתרשמות שלי
לעם הטיבטי אין צבא. זו אולי הסיבה העיקרית שבגללה לסין היה כל כך קל לכבוש אותם. הדלאי לאמה תמיד מדבר על כמה חשוב לא להיכנס למלחמה בכל מחיר - ובכל זאת, במגרש הספורט הגדול שבכניסה לבית היתומים כתוב בענק ובאנגלית ״בוא ללמוד, ולך לשרת״. הייתי חייב להבין למה.
המזכירה קיבלה אותנו בחיוך. ״ברוכים הבאים! תרצו שאעשה לכם פה סיור?״, היא לקחה אותנו דרך המשרדים, חדרי הילדים, הכיתות ומגרשי הספורט. דרך המתקנים, היא התחילה לספר לנו את הסיפור של העם הטיבטי.
המשרדים
״בשנת 1959 הסינים השתלטו על טיבט. מליוני טיבטים נהרגו ועשרות אלפים הלכו בעקבות הדאלי לאמה לגלות. הדאלי לאמה הבין שיותר מהכל, העם הטיבטי חייב לדאוג לדור הבא שלו. ולכן, הדבר הראשון שהוא בחר לעשות היה להקים את כפר הילדים בו אנחנו נמצאים. היינו עם רדוף. אנשים נהרגו. ובכל זאת - הוא שם את החינוך בעדיפות ראשונה״.
חדרי הילדים
״הילדים גדלים כאן בקבוצות של 28 תלמידים. הם מתפקדים כמשפחה, ולכל קבוצה כזאת יש אמא שדואגת להם. יש להם מטלות קבועות כמו ניקיון ובישול וככה אנחנו מלמדים אותם להיות עצמאים. יש כאן לא מעט ילדים שהצליחו להימלט לכאן מהמאבק הסיני בטיבט, אבל ההורים שלהם עדיין חיים תחת השלטון בסין. הם מדברים מכאן עם המשפחות שלהם בפלאפון, אבל אף פעם לא על דברים פוליטיים, בטח שלא על דברים דתיים. הם יודעים שההורים שלהם יכולים להיענש בגלל זה״.
הכיתות
״יותר מהכל, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על חום ואהבה. הם לומדים את זה דרך התרבות והמורשת הטיבטית. אנחנו רוצים לתת להם זהות לאומית, אנחנו רוצים שהם יהיו דור שמלא בתקוות לחזור לטיבט, לבית שלנו, לבית שלהם. שהם יהיו הדור שישנה את המציאות של העם הטיבטי״.
מגרשי הספורט
היה מרגש לראות את הילדים שמחים ומשחקים ביחד. כאילו כל הסיפור הטראגי של הטיבטים לא באמת נוגע אליהם. היה בהם משהו פשוט - ילדים רודפים אחרי כדור, תלמידים יושבים על החומה לפטפט. ראיתי גם ילד אחד שפותח את הברז כדי להרטיב לעצמו קצת את הביסקוויט.
״בוא ללמוד ולך לשרת״
השלט ״בוא ללמוד ולך לשרת״ היה כל כך לא מתאים למה שאנחנו רואים. שאלתי את המזכירה אם השלט הזה לא קצת צורם לה. היא חייכה.
״אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שהמילים ׳לך לשרת׳ לא מתאימות למקום. אבל זה לא מה שאתה חושב. אנחנו לא מתכוונים ל׳לך לשרת׳ בצבא או ׳לך לשרת׳ בכוחות ההגנה הטיבטים. אין לנו כאלה. כשאנחנו אומרים ׳בוא ללמוד ולך לשרת׳ אנחנו מתכוונים לכך שהילדים שלנו יפיצו את מה שהם לומדים הלאה״.
היא המשיכה, ״שישרתו כמורים. שישרתו כבנאים. שישרתו כטבחים. שישרתו כעיתונאים. העיקר שישרתו את החברה. אנחנו פה כדי ללמד אותם, הם פה כדי להשתמש בידע שלהם כדי לשרת את העולם. כדי להפוך אותו למקום טוב יותר״. חייכתי אליה בחזרה.
רגע לפני סיום המזכירה אומרת קצת בחשש ״יש לנו היסטוריה די דומה לנו ולכם, הישראלים. רק שאתם כבר הצלחתם לחזור מהגלות״. הנהנתי אליה, היא צודקת. ״אנחנו עוד נגיע לשם, בזכות השירות של הילדים שלנו״. הנהנתי שוב, אני מקווה בשבילה שהיא צודקת.
להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy
