אז למה מזרח קנדה? כי רציתי שלכת, וכי ארצות הברית לא מסתדרת מסיבות אלה ואחרות והטיסות למונטריאול, כשהסתכלתי עוד בחורף, כשהקורונה עדיין השתוללה, היו במחירים כל כך סבירים והסתדרו נהדר בין יום כיפור לסוכות- הזמנתי.
חודש לפני הטיסה אני נזכרת להסתכל בתקנות הקורונה של קנדה. הם עדיין עושים בדיקות קורונה מדגמיות בשדה התעופה. אני לא מאמינה. עושה חישובים של מה יקרה אם נבחר לבדיקה ונצא חיוביים- מקסימום ניקח בית ביער לשבועיים....שבוע לפני הטיסה בעלי שולח לי שכל התקנות בוטלו. קנדה יישרה קו עם שאר העולם, איזו הקלה.
נשאר ענין המזוודות. נוסעים עם קונקשיין ואחרי כל הסיפורים של הקיץ אני מנסה לשכנע את בני הבית לנסוע כל אחד עם טרולי אחד בלבד. נעשה כביסה בדירות בדרך. אני שואלת את המתבגר אם הוא יסתדר שבועיים עם 3 חולצות ו 2 מכנסיים. הוא עונה לי שזה מספיק לו גם לחודש. נו, הוחלט.
טיסה לופטהאנזה יוצאת בלי איחור, והקונקשיין מתקתק בפרנקפורט. מלמעלה קנדה נראית חומה....איך זה יכול להיות? כשהמטוס מנמיך מבינים שזה צהוב ואדום. שלכת.
כדי לא לרוץ הרבה וכדי לחוות את המקומות בנינו את הטיול כחצי מתגלגל- 5 כוכבים של 2-3 לילות כל כוכב.
התחנה הראשונה שלנו היא mont tremblant, עיירת סקי שאמורה להיות מנומנמת בתקופה זו של העונה. מה שלא ידעתי בזמן שהזמנתי את הטיסות הוא שחג ההודיה הקנדי נחגג יומיים אחרי שנגיע ושרוב מרכזי המבקרים בשמורות הטבע נסגרים מיד אחריו.
עוצרים לארוחה זריזה על הכביש המהיר ונופלים למסעדת דרכים הזויה שחציה פאב שבו רואים הוקי קרח וחלקה מסעדה. האוכל לא אכיל בעליל. חוויה אנטרופולוגית. מגיעים בעשר בלילה לצימר, הרוגים.
הילדים מתעוררים בארבע, ג'ט לאג. בשש הילד מעיר אותי להגיד שהעצים בחוץ אדומים. צודק. העצים נראים כאילו מישהו לקח מכחול וצבעים עם פלטה של כתום צהוב אדום וצבע הכל. מקסים.
יוצאים בגשם לחפש אוכל כי עדיין לא הצטיידנו והחנות היחידה במונט טרמבלנט עדיין סגורה בשמונה בבוקר. נכנסים לבית קרפים. אח, איזה נחת. מקום חמים ונעים, קרפים עם מייפל, פירות וסירופ שוקולד, קצפת. תענוג. גם הקפה שווה. ממשיכים להצטיידות בסופר ולטיול הראשון- פארק לאומי מונט טרמבלנט. בדרך פוגשים איילות.
במרכז המבקרים ממליצים על כמה טיולים, אנחנו בוחרים אחד שעולה לתצפית.
בערב, עדיין הרוגים בהשפעת הג'ט לאג- מבשלים ארוחת ערב בצימר הנחמד שלנו, הילדים נרדמים על השולחן ושוב קמים בארבע בבוקר, מוצאים משחקי קופסא בסלון ומשחקים עצמאית.
הבוקר יש הפתעה במרפסת. שלג מתחיל לרדת, חגיגה. הפתיתים קטנים, הוא לא באמת נתפס על הקרקע אבל איזה כיף, חורף.
חוזרים גם הבוקר לטייל בפארק הלאומי מונט טרמבלנט. הפעם בוחרים מסלול יותר קל, שכולל מפלים ואגם שבו חיים בונים. מרשים לראות את הסכרים שלהם ואת סימני כרסום השיניים על העצים אבל בונים לצערי לא ראינו.
בדרך חזרה אנחנו נתקלים בפקקים בכניסה לעיירה. מסתבר שהסופשבוע הארוך התחיל וכולם באים לראות את צבעי הסתיו.
המתבגר מתלווה אלי לחפש פיצה לארוחת הערב, העיירה מלאה מפה לפה והתורים למסעדות מגיעים עד לרחוב. אנחנו מוצאים לבסוף מסעדה אבל מחכים כמעט שעה לפיצה.
בבוקר אני יוצאת לסיבוב אחרון בעיירה להביא קפה ומאפים. גשם. איזו עיירה יפה, סגנון אירופאי אבל השלכת.... אין מילים.
היום עוזבים. התחנה הבאה שלנו היא העיירה baie saint paul, כמעט 5 שעות נסיעה. ככלל ניסינו לצמצם נסיעות בטיול הנוכחי, הבעל לא אוהב לנסוע והקטן נוטה להקיא בנסיעות. בדיעבד הנסיעות עברו מאוד בקלות. האוטו נוח, הכבישים רחבים והנהגים אדיבים, כמעט ולא הרגשנו.
התכנית היתה לעצור בדרך בקניון sainte anne אבל אחרי הפסקות פיפי-קפה-דלק-גן שעשועים אנחנו מבינים שלא נספיק ומחליטים לעצור ב montmorency falls.
יופי של מקום. המפל מרהיב, המדרגות אליו נוחות והשמש שיוצאת בשקיעה צובעת הכל באש של אדום-כתום-זהב.
סביב שמונה בערב הגענו לצימר baie saint paul. זה היה הצימר היחיד בטיול שלא אהבתי. בית ישן ובסיסי מאוד, לא אחד שמרגיש ביתי וגם לא עושה חשק לבשל בו. היתרון של הבית הוא שהוא נמצא ממש במרכז העיירה, 5 דקות הליכה למסעדות. אז אנחנו יוצאים לאכול בחוץ. לילדים אגב, יש דיסני פלוס ונטפליקס בטלוויזיה בסלון כך שמבחינתם הבית מצויין.
בבוקר אנחנו יוצאים לטייל ב Parc national des Grands-Jardins. החניה עמוסה לעייפה ותורים ארוכים של מכוניות חונים בשולי הכביש. קר. אולי 5 מעלות בחוץ, הקטנים רועדים מקור. במרכז המבקרים ממליצים על מסלול נוח לילדים, כערך 5 ק"מ הלוך ושוב עד הפיסגה ומזהירים שלמעלה יהיה יותר. אני קונה להם כפפות, גרביים וכובעים שמותאמים לקור הקנדי ולא לזה הישראלי - עכשיו הרבה יותר טוב.
המסלול יפה מאוד, משולט ונוח אבל עמוס עמוס בהמון מטיילים ומשפחות.
בנקודה מסויימת אנחנו צריכים לבחור האם להמשיך עם כולם לפיסגה ואז לחזור או לפנות ולהאריך את המסלול ל 11 ק"מ. הקטנים רוצים מסלול קצר, המתבגר מתעקש להאריך וכרגיל משכנע את כולם. אנחנו פונים. ברגע שפנינו נהיה שקט, כמות המטיילים ירדה משמעותית ואנחנו הרבה פעמים לבד על המסלול. והנוף- כמה יפה. בשלב כלשהו מתחיל לרדת שלג. שוב פתיתים קטנים שלא נתפסים על הרצפה אבל איזו שמחה! בדיעבד זה היה אחד המסלולים הכי טובים של הטיול.
בבוקר עושים סבוב קטן ב baie saint paul, פנקיקיים לארוחת בוקר וממשיכים הלאה לכיוון טדוסק.
