אני לא זוכר באיזו נקודה בדיוק התחלתי להרגיש שפושקר עוטפת אותי. אולי זה היה כשפסעתי יחף על רצפת השיש הקרירה של מקדש ברהמה בשעת בוקר מוקדמת, או כשעמדתי בשקט על שפת האגם וראיתי את המקומיים טובלים את עצמם במים הקדושים מבלי להביט ימינה או שמאלה. אולי זה היה בכלל כשהגעתי, עייף מהדרך מג'אייפור, והרגשתי בפעם הראשונה מזה זמן שהעולם הפסיק לרוץ.
פושקר היא לא עיר גדולה, אבל היא עמוסה. לא באנשים, אלא בתחושות. זו עיר שאין בה ברים, אין בה בשר, ואין בה יותר מדי תיירים מערביים – ודווקא בגלל זה היא כל כך חיה. ביום הראשון שלי כאן התמקמתי בגסטהאוס פשוט לא רחוק מהאגם. המרפסת פונה מזרחה, והשמש של הבוקר מכה בה בדיוק בזווית שמכריחה אותך להתעורר מוקדם.
עבדתי קצת – או לפחות ניסיתי – אבל האינטרנט כאן לא יציב, ואני תוהה אם זה לא דווקא לטובה. הימים בפושקר לא זורמים בקו ישר. אין כאן לוח זמנים ברור, ואין ממש הבדל בין בוקר לערב, בין עבודה למנוחה. לפעמים אני מתחיל לכתוב מאמר ללקוח אוסטרלי, ומוצא את עצמי שעה אחר כך משוטט בשוק הססגוני, מתמקח על צעיף בצבעים שלא ידעתי שקיימים.
השוק עצמו הוא כמו מבוך של צבעים, ריחות וקולות. אני לא קונה הרבה – הגב שלי לא בנוי לסחוב – אבל אני אוהב לדבר עם הרוכלים. אחד מהם, סוחר מבוגר עם זקן לבן קצר ועיניים מבריקות, שאל אותי אם אני מאמין באסטרולוגיה. עניתי לו בחיוך מתנצל שאני לא ממש בעניין, אבל זה לא עצר אותו מלהציע "קריאה מהירה לפי שעת הלידה". צחקתי והמשכתי הלאה, אבל כל היום זה ליווה אותי. מוזר איך שאלה כזו, אקראית ככל שתהיה, יכולה לשבת לך בראש פתאום.
בפושקר יש תחושה שהכול מחובר למשהו עמוק יותר. זה לא המקום להיות בו ציני. אתה מוצא את עצמך מתמסר לרגעים קטנים – קערת דאל חמה, ניגון מרוחק של סיטאר, ילד שמציע לך פרח בלי לבקש כלום בתמורה. יש ימים שאני כותב עד הצהריים, ואז יוצא להסתובב ללא יעד. ברוב הערים בעולם, אם תלך סתם כך בלי כיוון, תרגיש שאתה מבזבז זמן. כאן, אתה מרגיש שאתה בדיוק במקום הנכון.
היו כמה לילות שבהם ישבתי על הגג עם נוודים דיגיטליים אחרים – קנדים, צרפתים, ישראלים – ודיברנו על העבודה, על עייפות מנדודים, ועל החלום שממשיך למשוך אותנו הלאה, גם כשאנחנו כבר מותשים. כולם הסכימו שפושקר היא אחת הערים הבודדות שאפשר להיעצר בה באמת. אחת הבחורות סיפרה לי שבילתה כאן שלושה חודשים מבלי שהתכוונה. היא באה לשבוע ופתאום הבינה שעברו עונות.
באחד הלילות ירד גשם נדיר, כזה ששטף את הרחובות והפך את הכל לאיטי אפילו יותר. התיישבתי מול המחשב, ניסיתי לכתוב משהו עבור לקוח אירופי – מאמר על טכנולוגיה פיננסית – וכל מה שיצא לי לכתוב היה משפט אחד: אולי מה שאנחנו קוראים לו "קידמה" הוא פשוט דרך חדשה לברוח מהשקט.
אולי זו האווירה כאן, אולי זו פשוט העייפות שהצטברה מהדרך. או שאולי, כמו שאמר אותו סוחר בשוק – זה היה כתוב בכוכבים. אני עדיין לא מאמין באסטרולוגיה, אבל מאז אותו יום אני לא פוסל.
מחר אני ממשיך לדרום. אבל הלב, כנראה, עוד יישאר כאן קצת.
