חלק 5 - מקורנינג לניאגרה וקנדה-צפון אמריקה-החוף המזרחי - 09/2010

park , מפלי הניאגרה וקנדה

בדרך לניאגרה עברנו ב Letchworth park (תודה למוני על ההמלצה. מצטרפים)

הדרך (לפי ה GPS) היתה לא-נעימה, ירדנו מהכבישים הראשיים ועברנו בעיירות קטנות, שנראה כאילו יש בהן בתים לאורך הכביש, ללא עומק. מידי פעם נוף נחמד, אבל בדרך כלל נסיעה בשבילי עיזים, והמהירות בהתאם. לעיתים היתה תחושה שאיבדנו את הדרך ואנחנו נוסעים לשום-מקום. אולי ככה מוני מצא את המקום.

כשלבסוף הגענו לפארק שילמנו 8$ לשומרת באמצע שומקום ונסענו כמה דקות עד שחנינו במגרש חניה יעודי (חינם), והלכנו מסביב ברגל. היה נעים ונחמד, וכנ"ל גם במוזיאון הפארק הנמצא שם המתאר את התיישבות האינדיאנים באיזור.

בתוך הפארק, עשינו תחנה נוספת, במקום שהיווה תצפית לוואדי ולגשר. היה יפה. המשכנו לקנדה.

המלצה: כדאי להגיע לפארק, למנוחה וחויה, אבל צריך לבדוק קודם באינטרנט את נקודות הציון באינטרנט (אין כתובת). הן היו מדוייקות והביאו אותנו בדיוק לכניסה. הגענו דרך כניסת Portageville  שהיא הכניסה המתאימה לכיוון מקורנינג ובהמשך לניאגרה.

כשחלפנו ברחבי באפאלו היתה הרגשה לא ממש נוחה -; עיר תעשייתית מגעילה. עמדנו בתור כמו כולם בגשר השלום. אנחנו משפחה = חשודים, והפקידה הפנתה אותנו להחתמת דרכונים וביקורת. היו שם אנשים מאוד מאוד לבביים. אחד מהם אף יצא מעמדת המוכס ובא איתנו החוצה, סיפר לנו מה כדאי לראות והמליץ לנו לנסוע למפלים בדרך נופית שנקראת NIAGARA PKWAY ועוברת ליד הנהר, במקום דרך האוטוסטרדה. השינוי ממש שיגע את הגברת GPS (בחרנו קול של בחורה, פריווילגיה של הנהג...) אבל היה שווה. הגענו למלון -; MICHAEL"S INN בשעות אחה"צ המאוחרות כשהתחיל להחשיך.
http://www.michaelsinn.com/Modules/CMSPages/CMSPage.aspx?Info=EhS25MNxdI6WlHHvcV4Ysg==

יצאנו לסיבוב בטיילת לכיוון המפלים. אבא ממש התאכזב ו'שאל' את אמא (שהיתה שם פעם) אם בשביל זה נסענו 500 מייל. ראינו קיר מים גדול מולנו ועוד מפלים רחוקים מצד ימין. טיילנו על הטיילת עד לאיזור ממנו יוצא השיט והחלטנו לחזור. בדרך עצרנו לאכול ב-WENDY"S ברח' קליפטון היל הססגוני והמצועצע -; הילדים אולי נהנו מהחוויה המיוחדת, אבל בעינינו זה היה צועק ורעשני מידי. חזרנו למלון להתארגן ולנוח ויצאנו לסיבוב נוסף בערב לראות את המפלים המוארים. מוזר מאוד, אך הטיילת היתה חשוכה למדי וגם לא ממש צפופה. חזרנו עייפים לשינת לילה.

בוקר. הלכנו שוב בטיילת והפעם עד לנקודת השייט בעלמת הערפל השעה בערך 9:15 והתורים כבר התעבו. למזלנו, רוב המבקרים בבוקר (שייט ראשון) הם קבוצות תיירים, כך שהתור פשוט רץ! ירדנו למטה עם כל מאות התיירים וקיבלנו מעילי גשם כחולים. לבשנו אותם ועלינו על הסיפון העליון של האניה. למזלנו, הצלחנו לתפוס מקום ליד המעקה. השייט התחיל לאיטו והכל נראה נחמד ופסטורלי, עד ש.... הגענו למפלי הפרסה. גשם ניתך עלינו ומבעד לטיפות גילינו שאנחנו ממש מתחת למפלים, אוטוטו נסחפים אליהם! ככל שהספינה התקרבה אליהם היתה תחושה שאנו עולים למעלה ועוד רגע נשטפים בזרם הגועש -; זו היתה חוויה מדהימה ביותר. אני כבר השתכנעתי שהיה כדאי להגיע לשם וחזרתי בי מהאכזבה. (חצי יום עוד התנצלתי בפני אמא על שהתלוננתי שהביאה אותנו לכאן).

 ירדנו מהאניה רטובים למדי, למרות המעילים, אך השמש שיצאה חיממה אותנו. המשכנו בטיילת לכיוון מספר אטרקציות שחשבנו לקחת. בפועל, הגענו לקצה הטיילת ממש למקום בו מפלי הפרסה נופלים למטה -; שוב, מדהים, פשוט אין מילים אחרות לתאר. כמעט נוגעים במים השוצפים ורואים את כל הפרסה! כמובן שצילמנו והצטלמנו למזכרת.

 ניאגרה און דה לייק
אחר הצהרים נסענו לכיוון ניאגרה און דה לייק. קצת התברברנו בדרך וכשהגענו למבצר 'פורט ג'ורג' הסתבר שהסיור האחרון עזב רבע שעה קודם. (ב 16:15). העיירה עצמה יפה ושלווה אך משהו היה חסר. כידוע, כשמפסידים דבר אחד משהו אחר תופס את מקומו. נזכרנו שלא רחוק משם נמצאת תעלת וולנד ובה תא ציפה מספר 3, עליו המליצו בפורום. הגענו למקום בשעה 17:00, המוזיאון כבר נסגר ומגרש החניה שומם. טוב, כבר הגענו, מה עושים? עולים לגשר וצופים על התעלה. מצרים על כך שגם חוויה נוספת פוספסה בטרם עת. ואז, במזל של מתחילים, שמנו לב שיש אניה הרחק הרחק מצד ימין. היו איתנו עוד אנשים על הגשר וכולם הסתכלו לכיוון. אני החלטתי שהאניה פשוט נחה לה שם. לאחר שהיינו משוכנעים שהיא תקועה במקומה ירדנו למטה וחזרנו לכיוון האוטו, מנסים בכל זאת למצוא איזושהיא תנועה … פתאום, הילדים שמו לב שיוצא עשן מהאוניה! הבנו שלא סתם האנשים מחכים. שאלנו איש שישב באוטו במגרש החנייה וחיכה למישהו -; הוא אמר שאכן יש אניה בדרך ולמרות שנראה שהיא לא זזה -; היא בדרכה אלינו.

 לאחר מספר הדקות המפלצת התקרבה ונכנסה לתא הציפה. לאט לאט ראינו איך גובה המים בתעלה יורד וכשהמפלס הגיע למפלס בהמשך הנהר, נפתח השער והאניה עברה. (רצנו מהגשר למטה ומשם לאיזור אחר בו ראינו את האניה מקרוב). לאחר שהאוניה עברה, סיפור של כ-20 דקות, נשארנו לצפות באניה מתרחקת ואת הגשר הנמוך בהמשך הנהר מתרומם ומאפשר לה לעבור.

משם נסענו חזרה לכיוון המלון ובדרך הצלחנו למצוא מכבסת מטבעות. כמובן בתוך פיצריה! ממש ברגע האחרון. כבר תכננו להחליף תחתונים אחד עם השני. הכביסה עצמה היתה קצרה -26 דקות בלבד + 20 דקות ייבוש (ממש מעולה, חוץ מהגרביים...) אך כל ההתארגנות מסביב (לרוץ לקנות אבקת כביסה בגשם שוטף ב Seven Elevenכי בדיוק נגמר ואח"כ דפי מייבש) האריכה את החויה אך גרמה לכך שנמצא נקניקיות במבצע להרגעת הרעב...
עייפים אך רצוצים הגענו למלון, מקלחת ולמיטה ….:

מהכניסה לקנדה ב'גשר השלום', לא להמשיך לאוטוסטרדה. מיד לאחר שעוברים את עמדת המכס וממשיכים לנסוע, לקחת נתיב ימני, ממשיכים כ 300 מ' עד איזשהי כיכר ואז שמאלה, וכ- 20 ק"מ עד המפלים. לכל אורך הדרך, החל מהפניה בכיכר יש אגם מימינכם, והדרך יפה מאוד. שווה.

מלון MICHAEL"S INN מלון ישן מאוד, אין אינטרנט בחדרים אבל יש אלחוטי בחללים המשותפים בקומה (על יד המעלית) ובלובי. כמובן שאין מקרר -; חוזרים לשיטת דלי-הקרח לקירור מים ודברי חלב. המלון די-קרוב לקליפטון היל (לא אהבנו) אבל היה צריך לקרב אותו עוד 250 מ' כדי שיהיה קרוב מספיק לאטרקציות בניאגרה. ההליכה היתה די מתישה, בחלקה באיזור חשוך ולא נעים בלילה.

לסיכום, מלון בסדר, לא יקר (כ 250 דולר קנדי לשני לילות) אבל למיטיבי לכת. אין ארוחת בוקר. ואין איפה להשיג.

עלמת הערפל -; חובה!! לא ניתן להעריך את איתני הטבע בלי להתקרב ככל שניתן. חצי יום התנצלתי שהתאכזבתי ערב קודם. יש המלצה טובה מזו? לגבי התור -; היינו ראשונים בבוקר, אנחנו ועוד הרבה קבוצות שרוצות לגמור וללכת. לכן כדאי להגיע שעה אחרי הפתיחה, יהיה תור קצר הרבה יותר.

אמצעי תשלום: כמו בכל הטיול, השתדלנו לשלם בכרטיסי אשראי. בארה"ב כל הכרטיסים כובדו ולא היו בעיות גם בסכומים קטנים כמו דולר. אבל בקנדה משום מה הםלא אוהבים American Express. לא יודע למה. קחו כרטיס נוסף .