הבלוג המלאגאשי 4- טרמינל ז'טם, אל הנירים הירוקים, על מדריכים ולמורים, אנדאסיבה, אריארי.

רוצה האיש הקטן לברוח לו מן העיר החולה אל מרחבי הכפר ואין לו אלא לקפוץ לטרמינל הקרוב בחשכת השחר. עוד טרם תעצור מוניתו לחלוטין וכבר יסתערו עליו גברתנים קולניים, כנופיות כנופיות, יברכוהו לשלום ויעשו כמיטב יכולתם לתלוש אותו מהרכב, לגרור אותו איתם ולעשות בו את זממם שהוא לגרום לו לקנות כרטיס בחברה בה הם עובדים בין אם הוא נוסע בכיוון ובין אם לאו ואגב כך להבטיח לו שהרכב יוצא מייד-בעוד שעתיים קצרצרות- ושמתחריהם הם חבורת נוכלים חסרי מצפון שיזנחוהו עירום באמצע הדרך. קראתי רבות ורעות על הטקסי ברוס האגדי, אותם מיניבוסים צפופים שהם עורק החיים של מדגסקר-אין כמעט אוטובוסים בגודל מלא- והופתעתי לטובה. מספר הנוסעים לא עלה על מספר המושבים, גלגלים לא התפוצצו, רק ברך אחת שלי איבדה תחושה והנסיעה עברה חלקות לצלילי להיטי דאנס משנות ה90. א והדרך, גבירותי ורבותי, איזה עונג צרוף. חלקות אורז מוריקות, ערימות לבנים גדולות שנראה שמרכיבות כמעט כל מבנה כאן, כבסים מתייבשים לגדות נחלים בעוד נשים בלאמבה- הסארונג המקומי-רוחצות בהם, תלמידים בתלבושת אחידה בדרך אל ומבתי הספר הכפריים, עדרי זבו קטנים מתנהלים על הכביש, גברים ונשים יחפים או בכפכפים על האספלט הלוהט כשמקלות ארוכים או כלי עבודה בידיהם, ילדים, ילדים ועוד ילדים מציצים מכל בקתה מזדמנת והכל בריא ובעל תכלית תחת השמיים וענני האגזוסט הרעננים. א ככלות מספר שעות הגעתי לכפר אנדאסיבה, משכנם של כ5000 איש, 4 כנסיות שונות ומסגד. הכפר מוקף מספר גנים לאומיים ושמורות והוא אחד היעדים הפופולארים במדינה. ניגשתי גם אני לאחת השמורות אותה מנהל ארגון פרטי העושה נפלאות בתחומי החינוך הסביבתי, נטיעות מחדש ומציאת חלופות פרנסה לתושבים המקומיים במקום צייד וכריתת היערות ובדומה לטרמינל מייד הסתפחו אלי כמה מדריכים שהציעו ללוותני בשביליו ולמצוא עבורי את נפלאותיו. מאחר ובמדגסקר חל איסור להתהלך בפארקים ללא מדריך-מטעמי הגנת הטבע ופרנסת המדריך- קיבלתי לשירותי אחד מהם ויצאנו לסיבוב. מדריכי מדגסקר הם מוכשרים ביותר, חדי עיניים, דוברים שתיים או שלוש שפות ומכירים כל רומש, שורץ, זוחל וקופץ בשמותיהם המקומי, האנגלי והלטיני כמו גם כל שימוש אפשרי בצמחים אותם פוגשים בדרך אך כשרונם המרשים ביותר בלי ספק הוא יכולת החיקוי שלהם. לאורך כל סיור שלכם בפארק מדגסקרי חובה שתשמעו את המדריך שלכם נוהם, משתעל, מקרקר ומצייץ לפחות אחת לדקתיים, דבר המותיר אותנו התיירים אחוזי התפעלות אך למרבה הצער נראה שמרשים קצת פחות את בעלי החיים קשי העורף המסרבים לשתף פעולה ונותרים חבויים במחשכים. תיירים מגיעים למדגסקר בראש ובראשונה בכדי לראות למורים, אותם פרימאטים צמריריים, ספק דובי קואלה, ספק קופים שהתפתחו באופן ייחודי באי הזה ולאנדאסיבה הם מגיעים בראש ובראשונה לראות את האינדרי, הלמור הגדול מכולם שאכן מזכיר קואלה גדולה וטובת מזג, כזאת שיכולה לקפוץ בקלילות 10 מטרים מענף לענף ולהמשיך בענייניה בשלוה. גם אני זכיתי לחזות באינדרי באותו סיור ראשון והמחזה אכן נאה אך לבסס חצי יום כמעט אך ורק על המפגש הזה לא ממש מספק טייל מפונק שכמותי שצמח על טוקניה וקצאליה של קוסטה ריקה, על להקות קופים, דובי נמלים, פרפרי ענק ומאות חרקים בהם אתה נתקל על כל צעד ושעל כמעט ושמצא את היער המדגסקרי גם במפגשים הבאים דומם וחיור מדי. בלילה יצאתי לסיור נוסף שהיה מהנה ולו רק בכדי לראות קבוצות של ואזה חבושי פנסי ראש כושלים בחשכה בעקבות מדריכיהם המנופפים פנסים משלהם ומאירים כתם מטושטש במרחק 50 מטר שהוא כמובן "הלמור העכברי של גודמן" לקול תרועות הפלאשים. צחוק בצד, איתרתי אחד כזה בעצמי ממש מטווח אפס, חמוד להפליא ובגודל כף יד בערך וכך זכיתי בלמור הגדול ביותר בצהריים ובקטן ביותר בערב ומלאכת היום שלמה. א בינתיים נמשכו החיים במסלולם בכפר השלו אנדאסיבה ומה שבעיר הוא עוני מנוול ומכוער הוא בכפר פשטות,מכובדת והסתפקות במועט. בקתות קטנות מעץ, על כלונסאות בחלקן, עשרות דוכנים זעירים ונמוכים המוכרים פירות ואת הכופתאות המטוגנות למיניהן שכבר התחלתי להתמכר להן, ילדים סוחבים גריקני מים גדולים מברזיות ציבוריות הביתה, כמה חנויות בינוניות, חנות אינטרנט אחת שבעליה מפעיל גם את הרדיו המקומי והרבה מאד אנשים העמלים יום תמים בכדי להרויח את סכום הכסף שאנו מאבדים באדישות בין קפלי הספה. שכר המינימום במדגסקר עומד על כ1.3 יורו ליום אך יש אנשים רבים שמרויחים אף פחות מכך. ניסיון לשלם בשטר של 1000 אריארי-קצת פחות משקל וחצי- גורר קריאות לעזרה מהשכנים או ריצה בחיפוש אחר עודף שמגיע לרוב בצורה של שטרות מסמורטטים ובלתי מזוהים כמעט. ב100 אריארי שהוא השטר הקטן ביותר-שטר הקבצנים- אפשר לאכול חטיפים סבירים מה שהופך את מדגסקר מהבחינה הזו למקום הזול ביותר שביקרתי בו אי פעם ואת הכאב על כך שאפילו כך יש אנשים רעבים רבים כל כך כאן לחד יותר. גם נסיעת הטקסי ברוס חזרה לטאנה עוברת בשלום, הפעם לצלילי פופ מלגשי נעים להפליא ובטאנה לאחר ערב של האזנה למצוקות של רוכלי רחוב וסיוע קל אני קופץ לטרמינל אחר, חווה שוב את החיבוק הפחות מבהיל הפעם של סרסורי הנסיעות ופותח במסע דרומה עליו אספר בפעם הבאה אם ירצה הwi fi. באזורים הכפריים בהם הסתובבתי לאחרונה משמשים בעיקר בסלאמה אבל ברכת השלום המלגאשית הרשמית שהיא גם מילתנו להיום היא:mana oona. Veloom.