פרק 1, הקדמה
אזהרת מסע
חברים יקרים
בסיום היום הראשון של החיים בגיל השלישי מה שנקרא "פנסיה" ולאחר שלקח לי 46 שנים רצופות של עבודה מסביב לשעון, לימים, לשבועות, לחודשים, לשנים ולעשורים....למצוא את צרוף הספרות הפותח את הדרך אני מבקש לשתף אתכם בפריצת הדרך להתחלה החדשה הזו.
כאמור לאחר 46 שנים של חיפוש נמצאה הקומבינציה 2211194715072015 שהעבירה אותי דרך מעטה הביטחון והבידוד העוטף את החיים בגיל השלישי.
אז זהו זה, יצאנו לדרך חדשה, בעוד כשבועיים נצא אל מעבר לים ולהרי החושך להכיר מקרוב חיים של אחרים ולשגרר את הצד היפה בישראל...
הסיפתח, 3 חודשים בסרי לנקה, טיולים והתנדבות במספר מקומות בגן העדן הטרופי...
נשמח לשתף בזמן אמת
להתראות, עיינה וקובי, 16.7.2015
ראש הטופס
פרק א'
דו"ח מסע – יוצאים לדרך 2.8.2015
יום 1, 2.8.2015
הגענו במונית לנתב'ג בשעה 05:30 המקום המה מאלפי, שלא לומר רבבות אנשים בדרכם לחו'ל, הישראלי הנודד...
העומס הורגש בכל מקום, תורים ארוכים כך שאחרי שלושה מוקדי עמידה בתור הגענו כחצי שעה לפני מועד העלייה למטוס בקושי לקניית כוס קפה והופ מצאנו את עצמנו בבטנו של מטוס ישן של חברת התעופה הירדנית המלכותית.
טיסה קצרה, בקושי המראנו ותפסנו גובה וכבר גלשנו מעל יריחו מזרחה לנחיתה בנמל התעופה ע"ש המלכה עליה. במבט ראשון המקום נראה כמו חזרה בזמן לשנות ה- 80 אולי ה- 90 בנתב"ג, בהמשך השהייה בו גילינו את החלקים המתקדמים יותר התואמים את הזמן.
שלוש-עשרה שעות בילינו אצל המלכה עליה עד שהגיע זמננו לטיסת ההמשך לדוחה, קטאר, עם קטאר איירווייס, את רוב הזמן העברנו בבית קפה מסעדה בפאתי הטרמינל בקרבת שער היציאה שלנו, בגלישה באינטרנט צר הפס וקריאה.
סוף סוף הגיע הרגע להיפרד לטובת מטוס רחב גוף, שבעה מושבים בשורה, שהתמלא מיד מפה לפה, עם בני לאומים שונים ביניהם בעיקר ערבים. זוגות ומשפחות עם ילדים ככל שאפשר היה לראות דפוסי ההתנהגות שלהם כלל אינם שונים משל אוכלוסייה זהה בארץ או בכל ארץ מערבית אחרת, כולל את עוטות החיג'אב הרבות ואת אלו הסגורות מאחורי רעלה. היה מעניין לראות את היחס של הגברים לנשים ולהיפך, את הג'סטות הקטנות אם קיימות, את הגבר עם ארבע - שש נשים או קבוצות נשים מכוסות בשחור יושבות ועסוקות במכשירי הסמרטפון שלהם....
הטיסה לדוחה ערכה כשעתיים ורבע, ירדנו בדוחה לתוך כבשן לוהט של 34 מעלות אך עם הכניסה לבית הנתיבות אתה מגלה מזג אויר שונה, עולם אחר. הטרמינל של דוחה ענק בכל קנה מידה, מאובזר, משוכלל ויוקרתי. לודג' עבור כחמישים יורו, מלון במינימום של כ- מאתים אמריקן דולר ללילה, ואין מקום, הכל מוזמן מראש.
מצאנו ספסל כורסתי באזור המסעדות עליו העברנו את הלילה הלבן רובו ככולו.
בשעה שש נפתחת הרשמה לסיור חינם בעיר דוחה, בו מארחת לשכת התיירות של דוחה נוסעים שיש להם מרווח מספיק של זמן בין הטיסות לסיור בן כשלוש שעות בעיר, במוזאון לאמנות ערבית ועוד. אנחנו הגענו להירשם ב- 6:30 והיה כבר תור של כמה עשרות אנשים ולאחר המתנה בתור שנע לאט הודיעו לנו כי הסיור של השעה שמונה סגור, לאחר בדיקה התברר שלסיור של תשע אין לנו את מרווח הזמן המספיק להשתתפות בסיור לפני הטיסה הבאה.
מאוכזבים חזרנו לאזור המסעדות לשבת ולהעביר את הזמן עד 13:00 מועד הטיסה לקולומבו, סרי לנקה.
העיר דוחה, לאחר המראה...
פרק א' חלק ב'
נחיתה רכה? - הימים הראשונים
נחתנו בלילה, בערך ב- 20:30 שעון מקומי, לאחר 38:30 שעות בדרך, הטיסות נטו נמשכו ביחד כ- 10:40 שעות. לא יאומן כמה זמן שרפנו בבתי הנתיבות, הטרמינלים השונים, נתב"ג, המלכה עאליה בעמאן ודוחה בקאטר. אך כאמור בשעה טובה נחתנו ולאחר שעברנו את מסלול המכשולים של הכניסה משטרת הגבולות – ההגירה, וניסיון להאריך במקום את הויזה שהוצאנו באינטרנט בבית לשלושה חודשים כפי שנאמר לי בשגרירות סרי לנקה בארץ. אך הסתבר שהארכת ויזה זה תהליך מכאיב יותר במשרדי מנהל ההגירה בקולומבו.
הלכנו לאסוף את המזוודות וגילינו שאין מזוודות... בהתחלה חשבנו שהיות ולקח לנו זמן להגיע למתקן המסתובב עם המזוודות הם נבלעו חזרה במחסן, הלכנו לברר, והסתבר שלא, לא מכניסים חזרה למחסן, הלכנו להתלונן על חוסר של מזוודות. חיפשו בחדר של מזוודות אבודות הם לא היו שם כמובן... לא נותר לנו אלא למלא טפסים ולהתפלל שיגיעו...מוזר שאחרי כל כך הרבה שעות בעמאן ובדוחה (ואנחנו לא יודעים מאיפה העיכוב התחיל) הם לא העמיסו אותם למטוס/ים שלנו...
כל התהליך לקח הרבה זמן כך שיצאנו מהשדה סביב 22:30 או מאוחר יותר. ירד גשם. עכשיו היינו צריכים למצוא הסעה מתאימה לנסוע לנאגומבו שבה הזמנו חדר ללילה הראשון. בגלל הגשם העדפנו לקחת רכב סגור ולא טוקטוק, אף כי מאוחר יותר התנסינו בנסיעות ארוכות בטוקטוק גם כשיורד גשם...
נהג המונית לא מצא את המקום, זה היה סימן ראשון לנפילה הצפויה...
אזור רח' לואיס פלייס בנאגומבו Lewis Place st' Nagombo הוא אזור התיירות, מאות גסטהווזים, חדרים להשכרה, בתי מלון, מסעדות חנויות מזכרות וכל שובל העסקים המשרתים תיירים. אנחנו נפלנו ללבל הנמוך ביותר של חדרים להשכרה, אל אף שבאינטרנט המקום נראה סביר ביותר ולא הכי זול... למדנו מאוחר יותר שהמקום משכיר חדרים גם לפי שעות על המשתמע מכך.
מצאנו לבסוף את המקום בתוך סמטה צרה מהרחוב הראשי שבקושי רואים שלט על קיום המקום.
שתינו כוס תה והלכנו לישון. או אז גילינו את עומק הנפילה שהזכירה לנו את הלילה הראשון באוסטרליה, בסידני ב- 2004, הבנו שעל הבוקר ננתק מגע עם המקום.
בבוקר די מוקדם קיבלנו טלפון שהמזוודות הגיעו וישלחו אותם אלינו בעוד כמה שעות. ניצלנו את הזמן לאתר ברחוב מקום הגון יותר והחלטנו שעם הגעת המזוודות נתחפף מכאן.
בסביבות 11 הגיע פרייבט עם המזוודות, שכנענו את הנהג להקפיץ אותנו למלון קמלוט ביטש (Camelot Beach Hotel) בהמשך הרחוב תמורת כמה רופיס ועפנו משם
עוד יום וחצי נוצלו להכרת הסביבה הקרובה והחלטנו שלמחרת אנחנו חייבים לנסוע לקולומבו להימגריישן להאריך את הויזה שלנו ל- 3 חודשים. חששנו שלא יאריכו ורצינו לדעת איפה אנחנו עומדים כמה שיותר מוקדם. אגב, למקרה שלא יאריכו הכינונו מראש ויזה להודו.
לאחר שנת לילה טובה וארוחת בוקר גדולה כמקובל במקומותינו, הוקפצנו בטוקטוק תמורת סכום פעוט של 300 רופיס לתחנה מרכזית ושם תפסנו אוטובוס לקולומבו, מרחק של כ- 45 ק"מ. לא יאומן איזה אורך היה התור שהתפתל בין החנויות בתחנה המרכזית היפה והחדישה של נאגומבו.
הגענו לקולומבו שכולם מזהירים מפני הבלגן התחבורתי והלחץ ברחובות, התחלנו ללמוד את העדיפות של הטוקטוק "תחבורה מטוקטקת"... מתפתל בקלילות בין המכוניות. מפחיד לפעמים הסיכונים שהם לוקחים. כל חוקי התנועה הם המלצות בלבד כל אחד עושה כראות עיניו... כך זה נראה לפחות...
הגענו להימגריישן, איזה מעאכר ניסה את מזלו עלינו, נפנפנו אותו ועלינו לקומה הרביעית חשכו עניינו מכמויות האנשים הזקוקים לשרותיהם. אני לא ארחיב את התיאורים אבל אחרי כשלוש ארבע שעות יצאנו עם ויזה מוארכת עד 1 לנובמבר, כמו שנדרשה לנו ויום אחד יותר...
יצאנו לתור את העיר. משימות תיירות מתחילות בארוחת צהרים במסעדה עכשווית בפורט, הסוהו המקומי ומשם למקדש הבודהיסטי הגדול והמרשים של קולומבו "גנגרמאיה" ממש על פי ההמלצות של הלונלי פלנט שמצא את מקומו כ"אורים והתומים" של הטיול בסרי לנקה.
חזרנו לתחנה המרכזית למצוא שאוטובוס ממוזג מהיר דרך האוטוסטרדה כבר לא יהיה היום... עלינו לאוטובוס רגיל מלא וצפוף שעוצר כל כמה דקות והנסיעה נמשכת כשעה וחצי. למעשה נוסע דרך רצף אורבי שלא מסתיים לאורך כל 45 הקילומטרים עד נאגומבו.
בסופו של יום חזרנו למלון מיום סידורים ותיירות מוצלח עם ההכרה שלמחרת אנחנו ממשיכים ליעד הבא, בחרנו את העיירה שנקראת Merawala מראוואלה ליד העיר צ'ילאווא Chilaw אבל בפועל מבלי להרגיש מצאנו מלון בעיירה Marawila מארוילה הנמצאת בחצי הדרך בין נאגומבו ומראוואלה. מה יכולים לעשות ניואנסים קטנים וכמעט בלתי מורגשים בשמות כשאתה תייר שלא בקי בשפה המקומית.
יצאנו בבוקר רכובים ע"ג מיניבוס בדרך עצרנו במקדש הינדי גדול ומרשים ירדנו לערוך סיור וילד כבן 10 התאמן עלינו בהדרכה ובאנגלית, היה מאוד מיוחד ומעניין, אל אף שלא רצה נתנו לו 100 או 200 רופי שעבורו הם ים של כסף...
המשכנו למלון שהזמנו, המקום היה באמצע הכנות לחתונה, ראינו את החדר המיועד הבנו שזה לא מתאים לנו על אף איך שהוא מוצג באינטרנט באתר של בוקינג.קום. התנצלנו קראנו לנהג שלנו שכבר עזב את המקום ויצאנו לחפש מקום מתאים. כך מצאנו את קוזי ביטש הוטל Cozy Beach Hotel מלון המתמחה במחנות אימונים של קבוצות ספורט בעיקר מגרמניה ומחזיק מגרשים סגורים במבנים לאימונים בטניס ועוד... בילינו בו 3 ימים נוספים בסטלבט ומנוחה..
בעיני עיינה:
שבת בבוקר יום יפה 8.8.15
אני וקובי שותים כוס פפאיה סחוטה , ארוחת בוקר במלון Cozy Beach
ב Marivila - על חוף הים מתחת לעצי הקוקוס. פוטוסים בגדלים בלתי ישוערו וקרוטונים מאדימים חופשי חופשי בחממה של העולם...
אכן גן עדן עלי אדמות (בטיבטית - גנדן, לבחירתכם גם גן עדן עליון של בודהות הנקרא - אוקמין. יש כאן רבים וטובים כאלו, מחייכים כל הזמן ללא סיבה מערבית כלשהי. כנראה זה מה שבאנו ללמוד מהם...)
כאן היום הכל בסטאלבט
לקחנו שבת
לא בוער שום דבר
לא ממהרים לשום מקום
לקחנו לנו פסק זמן ממהירות, מהשגיות מלהספיק דברים
וזה מתאים לקצב שמכתיבה לנו המציאות שלנו כרגע
זה לא אומר בהכרח שזנחנו את המשמעות העמוקה שקבענו לעצמנו בחיינו... בעת הזאת , בכל מקרה לכל אחד מה נכון לו עצמו ולסובביו...
עיינה וקובי
