אז אחרי שצפינו ב maya face לאטיטלן (ה indian nose ממש נראה כמו אף על פני ההר שנראה כאינדיאני שצופה לשמים), וטיפוס הבוקר המדהים, המשכנו לסן פדרו לה לגונה. העיירה עוצרת נשימה עם המון ציורי קיר ורצפה, המהווה מושא לקנאתם של תושבי האיזור בשל ניהול העיירה המצליח שלהם והכנסותיהם היפות. אחרי שביקרנו בעיירה הבנו מדוע. הצבעוניות חוגגת, ציורי הקיר והכבישים מרהיבים, ואפילו בתי הספר הורסים בציורי הקיר המרהיבים ביופיים. התלמידים נראו ככל התלמידים (ביום שישי הם לובשים בגדי חולין ונהנים ממשחקים וספורט. כייף).
הסתובבנו שם במהלך כשעתיים, הלכנו לשווקים (בסופו של דבר את רוב המזכרות שלנו קנינו באנטיגואה, באיזה מדרחוב עלום באחת הכיכרות המרכזיות ליד הכנסיה הצהובה, שם סוף סוף זכיתי להתמקח כמו שאני אוהבת ולקבל את הקניות במחירים סבירים ועדיין יקרים בהשוואה למרכז ודרום אמריקה).
משם המשכנו לאתר שנקרא iximche, אתר שפאביו אחינו הכניס לטיול כדי לארגן עצירה בדרך לאנטיגואה. האתר בקובן הרבה יותר יפה, אבל גם עם הגשם הזרזיפי ומעילי הגשם המשונים, היה מיוחד וירוק במיוחד.
אחרי שנפרדנו מענני הגשם מהם פחדנו (כי למחרת עמדנו לטפס על ההר), הגענו לאנטיגואה היפה, עיירה בנוסח ספרדי מאד, עם רחובות ישרים להפליא ודרך קלה להתמצאות.
כשהבנתי שאנחנו אמורים להיות בגוואטמלה יום נוסף ואחרי שהבנתי שמדובר בבזבוז של יום, הקדמתי את הסיור באנטיגואה לבוקר הטיפוס, והקדמתי את צאתנו מגוואטמלה לאל סלבדור ביום- החלטה מצויינת מבחינתנו, כי אנחנו לא אוהבים להתרווח במקומות. יוליוס אמר זאת טוב יותר, vini vidi vici.
ישנו במלון מ-ע-ו-ל-ה- המוזיאון- מלון 5 כוכבים אמיתי, בלב העיר, שכולו מוזיאון מרהיב ויפה עם אומנות דרום אמריקאית וספרדית קלאסית ומודרנית. ובכן, לא היה לנו כ"כ אנרגיה וזמן לראות, אבל הספקנו לראות לא מעט אפילו בדרך לחדר ובחזרה. התוכנית למחרת היתה לפגוש במדריך בשמונה בבוקר, לטייל 3 שעות, ולהמשיך להר הגעש אקטננגו למחרת. אחרי ארוחת בוקר נחמדה בה קיבלנו דגל ישראל לשולחן, יחד עם המון תיירים שנראו עשירים (פנמה וקוסטה ריקה נחשבות עשירות מגוואטמלה, אז יש הרבה תיירים משם), פגשנו את המדריך שלנו שמלמד באוניברסיטה בשמונה בבוקר לטיול באנטיגואה היפה. אחד הדברים הראשונים שלמדנו בטיול הינו כי בגוואטמלה 4 לאומים, שזה שהם קוראים לו "המעורבב"- mix, קרוי בתעודת הזהות שלהם לדינו. זה יחד עם העובדה שהם הגיעו ככל הנראה במאה החמש עשרה וה 16 לשם, יחד עם האינקוויזיטורים המנוולים מספרד, שהיו שם עד 1812, מעורר את הרושם כי ככל הנראה מדובר ביהודים מומרים. גם בכנסיה שהיינו בה ראינו סמלים יהודיים שעושים את הרושם שמדובר ביהודים לשעבר. אחרי הטיול הנחמד, שבסופו עצרנו בסופרמרקט שם קנינו לחמניות רכות, נוטלה וכלי פלסטיק, החלטה מעולה שתעורר את קנאתה של הקבוצה האיטלקית שתגיע יחד איתנו למחנה, חזרנו לחדר, למקלחות זריזות, צ'ק אאוט, מסירת המזוודות ולקיחת תרמיל שהכנו מראש עם כל הציוד והמים שנצטרך. פאביו הגיע ואחריו ליאו, המדריך לטיול זה, שהגיע עם רכב 4X4. משם המשכנו לתחנה הראשונה בטיול- תחנת ההצטיידות, שם קיבלנו מעילים, כפפות הבאתי מהבית יחד עם מחממי ידיים שניתן להכניסם פנימה (גולשת סקי, כן?), לא הייתי חייבת גייטר וכובע, אבל שמתי בתרמיל. משם התחלנו לטפס להר- החצי הראשון על כבישים נורמליים, כשעה ורבע, החלק השני, כשעה איומה ונוראה בכבישי קטסטרופה. היינו בגוואטמלה בעונה הרטובה, אחרי שירדו גשמים בימים האחרונים, הדרך היתה מזעזעת, אבל עדיפה על הדרך השניה לבקר בהר- טיפוס של 4-5 שעות לפחות לצד, בעליה לא פשוטה. הגענו על הרכב לתחנה האחרונה ומשם לקחנו את הציוד (היו לנו פורטרים שסחבו ציוד נוסף- שק"שים ומזון שלא אכלנו), והתחלנו לטפס יחד עם מקלות ההליכה ששירתו אותנו מעולה בטיול הזה וטוב שהבאנו אותם לטיול בגוואטמלה. לטיול התלוותה הכלבה פניטו, שהלכה עימנו לאורך כל הדרך בתקווה לנשנש משהו שנפיל בטעות. הדרך- כשעה, סבירה לגמרי. סמוק שמפיי או אטיטלן היו הרבה יותר קשים. הגענו למעלה בסביבות ארבע אחה"צ, למזג אוויר זוועתי, גשום, קור קשה, והבנו איפה נישן בלילה- מבנים משולשים עשויים מחומר עצי דק כלשהו. הטמפרטורות היו באיזור ה 3-4 מעלות עם רוחות, והגשם לא הפסיק לזרזף מעלינו. הפואגו לא נראה בשום מקום- הוסתר בעננים כבדים, לא ראינו את העיירה והתחלנו להתפלל לשיפור מזג האוויר במהרה. הכנו כריכי נוטלה, צילמתי כמה סטורי'ז, והתכוננו לשנת הלילה שלנו. ידענו כי ככל הנראה לא נישן הרבה, כי יש לנו לילה שלם להתבהרות מזג האוויר כך שנוכל לראות את הפואגו במלוא הדרו. בינתיים רק שמענו אותו מתפרץ כל כמה דקות ונשמע כמו מזג אוויר קיצוני עם רעמים (שהיו בעצם ההתפרצויות). בסביבות תשע כבר הכריעה אותנו העייפות ונרדמנו כל אחד (ישנו יחד עם פאביו, לבושים לגמרי, קפואים ומתכרבלים בשקי השינה). בסביבות אחת וחצי, היתה לי תחושה חזקה שצריך לקום- ואכן הצצתי מהחלון החוצה וראיתי את ההר. הערתי את כולם ויצאנו החוצה לצילומים הראשונים. מדהים. אחרי שינה קצרה, קמנו שוב למחזה מדהים ביופיו- העיירה עצמה, צילו של הר הגעש אגווה, והר הגעש פואגו עוצר הנשימה, שהיה שווה כל טמפרטורה נמוכה, וכל הליכה קפואה לשירותים בלילה (היו הרבה מאלה, קר נורא...). עמדנו וצילמנו, סרטונים, תמונות, פשוט מדהים. ניסינו לישון שוב, ובסביבות חמש יצאנו לזריחה שכמותה לא ראיתי בשום מקום בעולם. אין מילים ליופי.
כמה סרטונים:
https://www.facebook.com/1095499780/videos/821093986804859/
https://www.facebook.com/1095499780/videos/1017461039782118/
https://www.facebook.com/1095499780/videos/1062968851847973/
https://www.facebook.com/1095499780/videos/1056586486050350/
ארוחת בוקר לא טרחנו לאכול (האוכל שיש בד"כ בטיול הזה מזעזע, תביאו אתכם את כל מה שאתם צריכים). וירדנו בסביבות שש מההר. הירידה היתה מהירה ביותר, ובשבע עלינו על הרכב, כך שחזרנו למלון לפני תשע. ארוחת הבוקר של שבת במלון היתה מושלמת- גם קרפים מפנקים עם תותים, נוטלה וקצפת, שייקים מושלמים, והכל סוף סוף היה טעים ממש. לחדר זכינו להכנס רק באחת וחצי, כך שאם אתם להוטים לחזור לחדר, אל תעשו צ'ק אאוט, לנו זה פשוט חסך כסף...
אחרי הצהריים הסתובבנו באנרגיה העלובה שנותרה לנו (כדי שלא נרדם, כמובן), בעיירה. קנינו כאמור כמה מזכרות במדרחוב המשונה בכיכר המרכזית, ורכשתי מזכרות במחיר סביר יחסית (עדיין יקר בהשוואה לפרו, לדוגמא).
חזרנו לחדר, הלכנו לישון גמורים לגמרי, כשלמחרת הגיע נהג לאסוף אותנו בדרך לשדה התעופה בהמשך דרכנו לאל סלבדור. מפאביו נפרדנו ביום הקודם, ואני שוב מדגישה כמה נפלא הוא היה והיה חלק נכבד בהצלחת הטיול ובהנאתנו הגמורה ממנו. מומלץ בחום.
גוואטמלה מדינה מרהיבה, מקסימה וחובבת ישראל, המלצה חמה ביותר ובמיוחד לתקופה זו.
