יום טיול ברובע היהודי בפראג

בבוקר מעונן בתחילת דצמבר, נחתנו בפראג האפורה והקפואה. (2 מעלות בשיא החום..)
 בחרנו להתארח במלון בשם "דיניץ" שהוא מלון קטן ונעים ברובע היהודי שייחודו נובע בכך שהוא כשר. יש מזוזות בכל החדרים ולפקידת הקבלה יש צלב קטן על הצוואר... (למיטב ידיעתי, המלון פועל היום תחת שם אחר אני לא יודע אם הוא עדיין כשר.) במרחק של 200 מטר מהמלון, נמצאות 3 המסעדות הכשרות בפראג (כולנו - של בית חב"ד, מסעדת דיניץ הסמוכה למלון (קיימת גם היום) ומסעדת המלך שלמה - מסעדת יוקרה כשרה עם תפריט לא עממי . (מגישים בשר צבי).

מאחר שנחתנו על הבוקר, הצלחנו לנצל את היום לטיול ברובע היהודי של העיר. הרובע היהודי הוא מקום מדהים. מדובר באזור קטנטן בגודל של 300 על 300 מטר בקושי. בשטח הזה יש 5 בתי כנסת. (אנחנו היינו היום בארבעה. את בית הכנסת החדש ישן הידוע יותר בשם בית הכנסת של המהר"ל אנחנו שומרים לשבת (פתוח למתפללים בלבד. ביקורי תיירים (בתשלום) מתאפשרים בימי חול בלבד)). עכשיו כל בית כנסת כזה, מכיל 200 מקומות ישיבה (לפחות), וכ"א מהם מתנשא לגובה של 20-30 מטר!!! חוץ מהיכל שלמה בירושלים, אני לא ראיתי בארץ בתי כנסת שמתקרבים למימדים הללו. עוד פעם, 3 בתי כנסת כאלו ממש צמודים אחד לשני מה שרק מדגיש כמה יהודים חיו פה פעם..
בבתי הכנסת עצמם אסור לצלם, אז אני אנסה לתאר במילים מה רואים. אה, לפני הבתי כנסת.
 ביקרנו בבית העלמין היהודי של פראג שטמונים בו בערך 100,000 בני אדם ב 10 שכבות. החוויה מאוד מרגשת. מי שרוצה לצלם בבית העלמין צריך לשלם מס צילום בשיעור של 9 ש"ח בערך. אחרי שהתעצבנתי על המחיר השערורייתי של הביקור באתרים היהודים (70 ש"ח לאדם לא כולל בית הכנסת של המהר"ל, עוד 35 ש"ח) ויתרתי על האופציה. תוך כדי שיטוט בבית העלמין, נתקלתנו במצבה הבאה, לא התאפקנו וצילמנו . הנה התוצאה, בבקשה: (המצבה של מירל בת אכר. סביר להניח שהיא לא קשורה למשפחה שלי, אבל מצמרר לראות את השם שלי שהוא שם מעוברת (ולא קוראים לי מירל) על מצבה מלפני 500 שנה.
ברובע היהודי התחושה מאוד מוזרה. מצד אחד יש מלא ישראלים ויהודים בכל מקום. (אני הלכתי עם כיפה (עד הפעם הראשונה שירביצו לי...)). יש המון שלטים בעברית. במוזאונים ברובע דפי ההסבר בעברית וגם המדריך הקולי לתייר הוא בעברית. הגדיל לעשות אחד הבסטיונרים המקומיים שהשמיע מוסיקה ישראלית בקולי קולות מהדוכן שלו. מצד שני, אני מרגיש שהמקומיים בכלל לא מבינים את המשמעות של הסיטואציה הנוכחית. לפני 60 שנה חיו פה 80,000 יהודים ועכשיו יש פה 5 בתי כנסת ענקיים שהפכו למוזאונים כי גם ככה אין אף אחד שיתפלל שם. יש בית כנסת אחד (בית הכנסת פינקס) שעל הקירות שלו חקוקים השמות של 80,000 היהודים שחיו בפראג ונרצחו בשואה. הבית הכנסת ערום לגמרי מסממנים יהודים. אין ספסלים, אין ארון קודש, יש רק קירות עם שמות. בכל מקום שאתה הולך, אתה רואה שמות. אתה נכנס למבואה ויש שמות. אתה עובר לבית הכנסת עצמו ויש שמות. אתה עולה לעזרת נשים יש שמות. המון המון שמות על קיר בגובה של 15 מטר. ברקע נשמעת הלוך וחזור תפילת אל מלא רחמים. מאוד פשוט לזהות בין התיירים מי יהודי ומי לא. אף יהודי לא נשאר יבש.
אח"כ הלכנו לבית הכנסת הספרדי שהוא בית כנסת ע-נ-ק. למיטב הבנתי הוא נקרא בית כנסת ספרדי מאחר שהתפללו שם בנוסח ספרד (הנוסח שרוב האשכנזים בארץ מתפללים לפיו ולא הנוסח האשכנזי שהמאפיין את יוצאי גרמניה וגליציה בלבד). הבית כנסת נראה כמו הבית הכנסת של סבא שלי בתל אביב מלפני 30 שנה רק פי 10 בגודל ופי 10 בגובה. היום בית הכנסת הזה משמש כמוזיאון ביום ואולם קונצרטים בלילה...
 בבית כנסת הזה הנאצים ימח שמם ריכזו תשמישי קדושה מכול אירופה. האוצר של המוזאון כולל 6,000 (!!!) פריטים של קישוטים לספרי תורה. יש שם תצוגה של עשרות ידיים לבעל קורא, עשרות פעמונים. יש שם כתר לספר תורה בגודל כזה שאני לא מקנא בחזן שהיה צריך להרים אותו. (ראינו גם ספרי תורה ענקיים שאין לי מושג איך עשו להם גלילה).
המאפיין שמשותף לכל הבתי כנסת הוא עזרת נשים גבוהה מאוד (2 קומות טיפוס. התקרה מגיעה לעוד 2 קומות) כאשר גובה המעקה הוא די נמוך. (פחות ממטר) . לא פלא שבאירופה זרקו בוטנים בבר מצוות ולא סוכריות. אני לא מקנה בחתן בר מצווה שחטף סוכריה שנזרקה מגובה כזה.
 בסוף הטיול חזרנו למלון מסופקים מיום גדוש חוויות אך גם מהורהרים...