5 ימים בפריז - חלק 1

מרץ 2011, אני מרים טלפון לאחי, "תגיד גבר" אני שואל אותו, "מתאים לך עוד 3 שבועות לטוס איתי למרתון פריז, רק אתה ואני, 2 אחים אחד על אחד"?
ברקע שתיקה. אחרי כמה שניות הוא אומר, תן לי לבדוק כמה דברים מול האישה ואני חוזר אליך. אחרי יומים יש תשובה חיובית ואנחנו מתחילים להתארגן.
מי שלא מכיר, מרתון פריז מתקיים כל שנה באמצע חודש אפריל ומדובר באחד מארבעת המרתונים הנחשבים ביותר בעולם (ניו יורק, לונדון, ברלין ופריז)
במרוץ משתתפים כ - 40,000 אלף רצים מכל העולם ומדובר בחוויה שאין כמותה (נספר עליה בהמשך).
למען הפרוטוקול נספר ששנה קודם לכן שנינו השתתפנו במרתון פריז כך שהעיר אינה חדשה לנו לגמרי וגם את הפרסלציה של המירוץ אנחנו מכירים.
המסגרת שקבענו לעצמנו הייתה טיסה בארקיע ברביעי בערב וחזרה בטיסה של שני בלילה. באמצע יש לנו את חמישי ושישי לטיולים בעיר, שבת לטיול רגוע ומנוחה לפני המירוץ, יום ראשון הוא יום המרתון ויום שני - יום החזרה נקבע ליום השלמת קניות. שיטת העבודה היא לטייל בפריז כאילו אין מרתון וביום המרתון, לחשוב על המרתון כאילו אין פריז...
קצת היכרות עם הנפשות הפועלות: שנינו נשואים עם ילדים בשלהי שנות ה - 30 לחיינו, שנינו חובשי כיפה וכאן מסתיים הדמיון. תחומי העניין שלי הם מוזאונים, ארכטקטורה, שיטוט בשכונות. אם תשאלו את אחי, תנו לו קניות וקצת אטרקציות והוא מסודר. סיכמנו ביננו שאני בונה תוכנית, כאשר עוברים לסרוגין בין אתר שמעניין אותי לבין אתר שבראש שלו. סבבה.

יום רביעי 17:30. אנחנו עולים על טיסת ארקיע. המטוס נראה כמו מטוס דהוי של אל על והדיילות נראות מבואסות שהן לא עובדות באל על. תגידי, אני שואל את הדיילת שנראית הכי פחות מבואסת, יש מצב להעביר אותנו לשורה ראשונה כדי שלא נימעך עם הרגלים?, אין לי מושג היא אומרת. ברגע שסוגרים את הדלתות וממריאים, מצידי שכל אחד ישב איפה שבא לו.. וואלה, שכונה. למען האמת צריך לאמר, ארקיע זולה מאל על ב - 200$ לפחות וזה טרום עידן ה - low coast. השירות שלהם סבבה, סיפורי הזוועה על מרווחי המושבים הקטנטנים לא היו כצעקתה . המינוס היחיד הוא שבמקום סרט, הטלויזיה מקרינה נתונים אוירודינמיים של הסביבה.
21:30 אנחנו נוחתים סוף כל סוף בנמל תעופה שארל דה גול (אני בטיסות של 5 שעות שורד בקושי. אין לי מושג איך אנשים מסוגלים לטוס לניו יורק מבלי לקפוץ לאוקיונוס האטלנטי באמצע) . 22:00, אנחנו מחכים ליד המסועים שהמזוודות יואילו בטובן להגיע. בינתיים מישהו מתחיל לארגן תפילת ערבית ואיזה 30 איש מצטרפים אליו, רובם מסורתיים ודתיים, לא חרדים דווקא. תוך כדי התמונה הסויאליסטית של תפילה המונית ליד מסוע המזוודות, המזוודות מתחילות להגיע. במטוס היו מספר משפחות יהודיות מצרפת, שחזרו מחופשה בישראל. אלו הביאו עימם שקים של מזון כשר לטובת ליל הסדר. אחד השקים ככל הנראה לא עמד בעומס, ועל המסוע מתחילים לשייט לצד המזוודות, חבילת מצות, מארז במבה, שישיית מיץ ענבים וראש כרפס ענק ומהודר שהתנחל ליד התיק גב שלי.
 22:00, אנחנו יוצאים מהשדה ונכנסים למארב מתוכנן של נהגי שאטלים יהודיים מקומיים שעטים עלינו כמוצאים שלל רב. 15 יורו לראש עד הדלת של המלון. בשעת לילה כזו, אכן נשמע מפתה. בתכנון המקורי אנחנו אמורים לקחת רכבת RER לתחנת Gare du Nord ומשם קו מטרו מס' 4 לתחנת Chateau d'Eau. משם הליכה משמחת באזור לא מוכר של כ - 300 מטר עד מלונינו החביב בעל השם הקצר והקליט best western opera grands boulevards. מול מבצע הניווט הלילי הזה, חייבים להודות שההצעה ב 15 יורו לראש במקום ב 8 יורו בדרך האתגרית ,בהחלט נשמע מפתה. יאללה, הולכים על זה. לפני שנספיק להתחרט, הנהג מעמיס אותנו ואת מטלטלינו בטרנזיט שלו. "אני הולך לשניה וכבר חוזר" הוא אומר ואנחנו מבינים ששום דבר טוב לא הולך לצאת מיזה. אחרי כמה דקות ששום דבר לא קורה, הנהג מכניס את הראש למונית ולוחש במהירות: "ביקורת משטרה, אם שואלים אתכם תגידו שהזמנתם אותי מישראל". וואלה יופי, זה מה שחסר לי בחיים, לשקר לשוטר מקומי כמה דקות אחרי שנחתתי בארץ זרה. מה שהתברר הוא שאסור לנהגי השאטלים לשדל אנשים ליסוע איתם מאחר שזה פוגע בחברת המוניות שיש לה זיכיון בשדה. מותר להם לאסוף רק נוסעים שהזמינו אותם מראש. אני עושה פוזה של ישן (לא רחוק מהמציאות בכלל) ואילו אחי מסתכל על הסיטואציה בנקודת מבט משועשעת. אחרי 1/2 שעה של דין ודברים בין השוטר לנהג, השוטר נשבר. "אני מזהיר אותך" הוא אומר לנהג. "זו הפעם האחרונה שאני תופס אותך בלי רישונות. בפעם הבאה אני אחרים לך את הרכב". אין בעיה אומר הנהג. השוטר מסתלק והנהג פורץ בדהרה מטורפת לתוך רחוב עם שלט אין כניסה ע"מ לאסוף באופן בלתי חוקי עוד איזה נוסע לפני שיספיק לעלות על המוניות הרשמיות של השדה. אחרי שסוף כל סוף אנחנו יוצאים מהשדה, הנהג מסתובב אלינו ואומר: "הם עושים לנו צרות רק בגלל שאנחנו יהודים", כן בטח. שעת לילה מאוחרת ואנחנו בדרכינו לפריז, עוברים באין ספור רחובות צרים ואני שואל את עצמי בפעם המי יודע כמה: איך זה שתמיד בשאטלים אני יורד אחרון...
חצות הלילה, אנחנו מגיעים למלון עם השם הקצר. בדיעבד, טוב שבאנו במונית כי בחושך הזה והשעה הזו, בחיים לא היינו מוצאים אותו. אנחנו מדדים בעייפות לחדר שלנו. חדר נחמד רק שהארון בגדים קטן מידי ואין יותר מידי מקום להררי המזון הכשר המשומר שהבאנו איתנו.
אנחנו שולחים SMS לנשים להודיע שהכל בסדר ומתארגנים לשינה. יאללה פריז תתכוני. מחר בוקר אנחנו באים.
 המשך יבוא