פרק 2
יום רביעי 12.8.2015
קוטאדניאווה Kotadeniyawa
עזבנו את מאראווילה (Marawila) ביום שני 10.8 עם כל הציוד הנלווה למסענו, משהו בלתי אפשרי כשאתה רוצה להיות נייד כמו תרמילאים, אבל אנחנו עם 2 מזוודות, אחת רגילה, השניה מזוודה ההופכת לתרמיל גב, עם מערכת כתפיות לנשיאה על הגב כמו של תרמיל גב גזעי, ועוד תיק יד כתום בנוסף ל- 2 תרמילי גב לא גדולים (גם לא קטנים) מלאים בכל טוב הארץ כולל כל האלקטרוניקה המתבקשת, מחשב, טבלט, מערכות טעינה מעביר מתאם לכל מוצא חשמל בעולם.
טוב, נוסעים ל- 3 חודשים, צריך את זה וגם את זה וגם את זה....
עם כל הטוב הזה אי אפשר באמת לנוע בתחבורה ציבורית, התוצאה שימוש ברכב עם נהג, זה לא זול, אולי אפילו יקר ללא השוואה ביחס למחירים המגוחכים של נסיעה באוטובוס ציבורי (עוד לא התנסינו ברכבת) אבל יחסית לארץ אולי זול, כל שנותר לנו הוא להתנחם באמונה שאכן כך המצב...
במלון קוזי ביטש (Cosy beach) במאראווילה (Marawila) היו 3 ימים נחמדים למדי, קיבלו אותנו מאוד יפה החדר היה סביר והארוחות מצוינות, רוח האוקיאנוס ההודי ורחש גלי הים הבלתי פוסקים ליוו אותנו כל הזמן. עזבנו את השלווה הזו בנסיעה במיניבוס תיירים בו אנחנו היינו כמובן הנוסעים היחידים, עם נהג חביב שניסה להעביר לנו מעט מהידע שלו בדרך. ביקשנו לנסוע בדרכים צדדיות לא בכביש הראשי, אבל למעשה רק חלק קטן מהדרך שהיינו צריכים לעבור, כ- 60 ק"מ בסה"כ, הייתה בכביש צדדי, זרוע בצדדיו מפעלים לייצור לבנים לבניה. כאילו לכל משפחה שניה היה מפעלון לייצור לבני בוץ (אולי עם תוספת מלט, אנחנו לא יודעים).
הכביש ברוחב המספיק למכונית אחת, כך שמהירות הנסיעה לא עלתה על 20-30 קמ"ש והיה צריך לרדת עמוק לתוך האין שוליים בכדי לאפשר מעבר לרכב הבא ממול או לנהג זריז יותר עם אמביציות עקיפה.
הוראות ההגעה שלנו היו: "מיד אחרי אבן הק"מ ה- 27 יהיה מימין שער צהוב, היכנסו ודאגו לסגור אחריכם את השער, לא לאפשר לעדר הבופאלו (המסתובב חופשי בשטח האחוזה) לצאת החוצה לכביש". מצאנו את אבן הק"מ ה- 27 וחיפשנו את השער הצהוב, נוסעים 100 מ', 200 מ' שהופכים לק"מ ונדה אין שער צהוב. הסתובבנו וחזרנו על עקבותינו, אולי פספסנו, אולי בצד שני, כלום השער איננו... בשלב הזה שלפנו את מס' הטלפון של המארח המיועד נתנו לנהג להתקשר, הסתובבנו על עקבותינו וחזרנו לכיוון המקורי, 300 מטר בהמשך הדרך מהמקום בו הסתובבנו לראשונה מצאנו צומת בו נפגשים הכביש בו באנו מכיוון העיר נגומבו (Nagombo) עם כביש נוסף הבא מכיוון קולומבו (Colombo), כ- 200 מ' (אולי) אחרי הצומת מצאנו מימין את השער הצהוב.
מאוחר יותר בשיחה עם פייסל המארח, הסתבר שאבן הק"מ ה-27 נעקרה ממקומה בעקבות תאונה שהייתה במקום ובהוראות הנסיעה היה חסר הפרט שמדובר בכביש מקולומבו. ובמקרה מסתבר כי על שני הכבישים יוצאת אבן הק"מ ה- 27 מתאימה (בערך) למציאת הכניסה לאחוזה.
האחוזה, היא שארית של אחוזת ענק קולוניאלית בבעלות משפחה כנראה הולנדית כבר מעל 200 שנה, חלק מהאחוזה אותו ירשה אחותה של המארחת שלנו נמכר לפני כמה שנים והתגלגל אחרי מכירה נוספת לידי חברה מדרום הודו המפיקה ממימי באר מקומית ומיצים מפירות מקומיים אלפי בקבוקי שתיה מידי יום המיוצאים לדרום הודו.
אגב, במכירה השנייה, לחברה שהקימה את מפעל, מחיר של כל אייקר הכפיל את עצמו ב- 6...... ועל פי הסיפור היה מעורב במכירה הזו מישהו מאוד בכיר בשלטון הסרי לנקאי....
האחוזה משתרעת על כמה מאוד דונמים, בהם מגדלים עצי קוקוס המתנשאים לגובה של 20 מטר ויותר, אי שם בקצה מתחת לכפות הדומות מאוד לכפות תמר, יושבים אשכולות של אגוזי קוקוס. סכנה ללכת מתחתם כי לפעמים נופל לו להנאתו אגוז ויכול לפצח ראש הנמצא בדרכו ללא כל בעיה.... בנוסף כאמור רועה עדר בופאלו, מסתובבות תרנגולות חופש במלוא מובן המילה, 4 פניניות צועדות בשורה ומנקרות מכל הבא למקורן, כולל זרעים של עשבים שטרם נפלו לאדמה.
עוד סוגים שונים של עצי פרי פה ושם, עדר של 6 כלבים ביניהם 2 כלבי דוברמן גדולים ומפחידים אך בסופו של דבר "ידידותיים למשתמש". חיות בר רבות שלא את כולן פגשנו בינתיים, כולל סנאים, נחשים מכמה סוגים המפורסם ביניהם הוא הקוברה, צפרדעים ענקיות מקושטות בכמה צבעים וציפורים רבות שמשמיעות את קולן לאורך כל היום, כפס הקול של המקום.
אנחנו מחויבים לעבודה של 5 שעות ביום 5 ימים בשבוע, עברו יומיים של עבודות בגינה ובמטע הקוקוס... נראה מה יהיה ההמשך....
סדר היום מתחיל ב7:30 עובדים עד 8:30 אוכלים ארוחת בוקר מקומית עשירה כמו ארוחת צהריים וחוזרים לעבוד עד 13:00 היא שעת ארוחת הצהרים. למעשה אחרי האוכל אנחנו חופשיים עד 20:30 זמן ארוחת הערב. כל הארוחות מבושלות ע"י צוות עובדות מקומיות בסגנון כפרי מקומי, צמחוניות, למעט יוצא מן הכלל אחד, דגים, היות ובעלת הבית, בת ה- 85, חייבת את תוספת התזונה הזו. הכל עשיר בטעמים, עם הרבה חריף, טעים מאוד, המבשלות התבקשו למתן את החריף עבורנו, אפשר לומר שהחריפות במידה שפויה…
החלק היפה של היום הם הארוחות המשותפות. סביב השולחן יושבים בעלת הבית ג'ין, ילידת המקום אשר גדלה בבתי ספר ציבוריים באנגליה וחייתה רוב ימיה בארה"ב, היא צלמת וסופרת הייתה מרצה באוניברסיטה היכן שהוא בקליפורניה. בעלה, פייסל, מוסלמי יליד סרי לנקה, צעיר ממנה בכ-30 שנים, קיבל חינוך בריטי בבתי ספר באנגליה. זוג ממקסיקו, דיאנה (בת של גנרל בצבא המקסיקני) וולדמיר (אין שום קשר ישיר לרוסיה על גרורותיה, הוריו שלמדו רפואה באחת ממדינות דרום אמריקה העריצו את "ולדמיר לנין") חיים כבר 4 שנים בסין, סטודנטים לתואר שני. מוחמד, העוסק בחינוך, סטודנט באקדמיה למוזיקה, נגן חליל.
עד הבוקר הייתה גם דוגמנית מקסיקנית צעירה, יעל, שהצטלמה לקטלוגים לביגוד בהודו, נפאל ותאילנד, לה סבתא יהודייה, יש לה קרובי משפחה בארץ, הייתה בנפאל בזמן רעידת האדמה והתחברה למשלחת הישראלית. ואנחנו סוגרים את השולחן, אין מה להרחיב עלינו.
על השולחן עולים נושאים שונים לפעמים משונים, החל כמובן מישראל והפלסטינאים, החל מהמאה ה- 18 היסטוריית העליה לארץ, מלחמת העצמאות, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, המלחמות האחרונות מול החמאס, הגאוניות היהודית ישראלית, החיים במקסיקו ובסין, הדברים שכל אחד הכי אוהב בארץ שלו.
הקונספירציה של הניין אילבן, (לא להאמין איזה סיפור פתלתל העמיסו לאמריקאים על הגב, שנוצרה ע"י קיסנג'ר ובז'ז'ינסקי למניעת השתלטות הסינים, הרוסים, האירנים, הברזילאים וחבריהם על העולם ..... וכך בעיקר ארוחת הערב נמשכת שעות, ואמרתי כבר שהאוכל טעים, אז כייף.....ולפעמים גם מעייף...
על תנאי המגורים אני לא ארחיב, הם מתחת למינימום האפשרי, כרגע באומץ רב אנחנו שורדים את זה, אבל קשה לומר לכמה זמן... איך אומרים? "נחייה ונראה"!!!
המשך יבוא......
הפרק הבא – סוף השבוע הראשון קוטאדניאווה
