19.4.2015
בערב מגיעים ליאנגשו. על פי המפה בגוגל מדובר ב-6 דקות הליכה מהתחנה המרכזית למלון. אנחנו בכל זאת לוקחים מונית ולא מצטערים. המונית נוסעת כעשר דקות ושוב אנו מגלים שגוגל לא כל כך מדויק בסין. המונית מפלסת דרך בין מאות אנשים ודוכנים הנמצאים בכל מקום עד שהיא נעצרת והנהג מצביע לכיוון המלון שנמצא כמה בניינים מאיתנו. מתברר שהמלון Bamboo House Resort שוכן בתוך המדרחוב. נכנסים למלון בתשע בערב ומקבלים אותנו ב”חשבנו שכבר לא תגיעו” למרות שהודענו להם על הגעה עד עשר בערב. ואז היא מציעה לנו לשדרג את החדר בתוספת של 50%. לא הסכמנו. כשביררנו אם כל יום ראשון יש חגיגה כזו ברחובות הבנו שהחג שראינו בגווילין ממשיך כמה ימים ואלו החגיגות. הרווחנו את החוויה של החג אצלם.
עולים לחדר בקומה השנייה, משאירים את המזוודות ויוצאים לחגוג עם האנשים במדרחוב.
המדרחוב מלא באנשים עם זרים על הראש, דוכני מכירות מכל מיני סוגים, והרבה הרבה אוכל. מוזיקה מתנגנת בקולי קולות ברמקולים והדוחק ברחובות רב.
אחרי שעה מספיק לנו ואנחנו חוזרים לישון.
עכשיו אנחנו שמים לב ליותר פרטים בחדר שבמבט ראשון נראה מעוצב מאוד יפה ויש במרכזו ג'קוזי. החדר לא מתוחזק, הקירות מתקלפים, בית השימוש בנוי כולו מזכוכית שקופה כשקיר אחד לא קיים!, האינטרנט לא עובד והרעש חודר בעוצמה מבחוץ. זו הסיבה שלא הכנסתי קישור למלון הזה. אני לא ממליצה עליו.
20.4.2015
בתכנית המקורית היינו אמורים להגיע לכאן ליומיים אבל בגלל העיכוב בטיסה לפני כמה ימים, הפסדנו יום ואת רובו אנחנו מקזזים מיאנגשו.
יש לנו רק את היום לטייל כי מחר יש טיסה מוזמנת מראש לבייג'ין.
מחליטים לוותר על טיול אופניים בין הכפרים, ועל קורס הבישול שרצינו לקחת.
משאירים לעצמנו את השייט על רפסודה, מערת הנטיפים ואת מופע ה- Impression.
יורדים למדרחוב, שכבר שוב הומה אדם, נכנסים לכמה סוכנויות כרטיסים ומבינים שלא נספיק את כל שלושת האטרקציות וצריך לבחור שתיים. מוותרים על מערת הנטיפים, עומדים קצת על המקח וקונים כרטיסים לא כל כך זולים, הכוללים הסעה, להפלגה של שעתיים ולמופע. (לאדם: שייט 150 יואן, הופעה 200 יואן).
היו לנו שעתיים לטייל בעיר עד שההסעה לשייט תאסוף אותנו. באיזור יש המון מדרחובים קטנים, מחוברים אחד לשני. אחרי שעה התחלנו לחזור ואז הבנו שהלכנו לאיבוד. ה-GPS הפעם עבד, אבל כל הזמן התבלבל והרגשנו שאנחנו מסתובבים במעגלים. שאלנו סינים שניסו לעזור, וזוג צעיר אפילו הוביל אותנו למקום שאיתר במפה בטלפון שלו, ואז התברר שזה לא זה. ממש הרגשנו חסרי אונים כשאנחנו מבינים שההסעה עומדת לצאת בלעדינו. לקח לנו שעה ורבע לאתר את המקום, בזכות שלט של המקדונלד שממנו ידענו להגיע לסוכנות הכרטיסים. בינתיים שעת ההסעה חלפה. כשהגענו הבנו שהם מאוד דאגו לנו. הם כל כך שמחו לראות אותנו שעשו כל מאמץ לארגן לנו הסעה אחרת.
אנחנו נוסעים במיניבוס שנמצאת בו כבר משפחה של ארבע נשים וילד כבן שנתיים. לא יודעים כמעט אנגלית אבל משתדלים להיות נחמדים אלינו. אחרי שעה נסיעה מגיעים לנהר. בתנועות ידיים הנהג מסביר לנו היכן לחכות לו בתום השייט.
סדרנית שאחראית על איוש הרפסודות מושיבה אותנו ברפסודה לארבעה, יחד עם עוד שתי צעירות סיניות, וסיני צעיר שמשיט אותה. הצעירות שישבו בספסל לפנינו, צילמו את עצמן בהרבה תמונות סלפי, וההרגשה שלנו הייתה שבחלק גדול מהתמונות אנחנו היינו היעד…
המון רפסודות מפליגות באותו ציר על הנהר ובכל זאת האווירה שלווה, נוף מדהים של הצוקים המזדקרים, רוח קלה אחרי החום הגדול של אתמול ואנחנו נהנים. אחרי כ- שעה מגיעים לאי קטן על הנהר שמהווה תחנת עצירה לכל הרפסודות ובו יש דוכנים שונים בתוך סככות קטנות ונשים שמסתובבות עם סלים של תירס ופירות ומנסות למכור אותם. אבל האטרקציה של המקום היא שעל פי הטענה של המקומיים, זה המקום שבו צולמה התמונה המופיעה על השטר בן ה-20 יואן. לדעתי, קשה להבחין בנקודה המדויקת.
באי אנחנו פוגשים את המשפחה שנסענו איתם במיניבוס והם מבקשים להצטלם איתנו. אנחנו כבר מתורגלים וכמובן גם דואגים שתהיה תמונה משותפת במצלמה שלנו.
אני הצטלמתי, תמורת 10 יואן, עם מקל המונח ברוחב הכתפיים (כמו של דליים) ועל כל צד שלו עומד קומורן (הציפור). בערב ראינו אותם מופיעים במופע.
הדרך חזרה הייתה גם היא רגועה ולנו התאים סיום כזה לסיבוב שעשינו בערים בסין ולפני ההגעה לבייג'ין.
מגיעים לחוף, הסינים דואגים לנו למקומות ישיבה עד שהנהג והמשפחה השנייה יגיעו.
שעה נסיעה ואנחנו חזרה על יד המלון. יש זמן לארוחה ומנוחה של כשעה וצריך להתייצב להסעה למופע.
הפעם אנחנו מקדימים… עולים על רכב מסחרי בן 14 מקומות!!! אצלנו ברכב כזה יש מקום לכל היותר ל-9 נוסעים. הם דוחסים עוד שורת ספסלים וגם מושבים מתקפלים בקצה כל שורה.
רבע שעה נסיעה. יורדים מהרכב. הנהג מסביר היכן הוא יחנה. מוודא שאנחנו מבינים ואנחנו, כמו תמיד, מצלמים את הרכב ואת לוחית הרישוי שלו כדי שנהיה בטוחים שאנחנו עולים אחר כך לרכב הנכון.
הנהג מוביל אותנו לכניסה למתחם. בכניסה עומדות קבוצות, קבוצות וכל אחת עם הנהג/מדריך שלה שמחזיק דגל עם צבע או מספר. כאן פוגש אותנו המאכער של הכרטיסים כשהוא מחזיק דגל עם מספר בידו. כל אחד נותן לו את הקבלה על התשלום והוא נותן פתק בכתב יד שזו הזכות לכרטיס!!!!
הנהג עוזב אותנו והמאכער ממשיך עם הדגל בידו לכיוון הכניסה. חייבים להיצמד אליו כי רק לו יש את הכרטיסים. המוני קבוצות נכנסות בבת אחת, דרך כניסה אחת שבה עומד מישהו וסופר עם מכשיר את הנכנסים. רק לדמיין את הדוחק והלחץ לא לאבד את המוביל עם הדגל….
הוא משאיר אותנו להמתין באיזו פינה והולך להביא את הכרטיסים ואז תמורת הפתק הוא נותן לכל אחד כרטיס באופן אקראי.
מכאן כל אחד לעצמו יש כחצי שעה עד תחילת המופע. אני מתיישבת ולידי מתיישב גבר , שנראה סיני אבל לא מקומי, קצת כפרי. אחרי כמה דקות מגיעה אשתו ומתיישבת מהצד השני שלי כי אין מקום ליד בעלה. אני קמה ומציעה לה שנתחלף והיא נראית המומה לגמרי. נראה לי שאף פעם לא ראתה מערבי ועוד כזה שמדבר ומחייך. מאותו רגע הם לא הפסיקו לחייך אלינו ולנסות לדבר בתנועות ידיים ואז, כרגיל, גם ביקשו להצטלם. אנחנו מצטלמים איתם בכל הרכב אפשרי. את התמונות מצלם חבר שלהם שהוא ואשתו הגיעו איתם. החברים לא מבקשים אף תמונה ועומדים קצת שקטים בצד ולנו נדמה שיש פה חלוקה ברורה של מי שתפס ראשון…. אולי… לא את כל התגובות של הסינים הצלחנו להבין.
עשר דקות לפני הזמן, איזור המושבים, הבנוי כמו אמפיתאטרון, נפתח לכניסה. אלפי אנשים זורמים פנימה. אנחנו עולים לשורה שלנו ומחפשים את מספרי הכסאות שלנו. כבר קודם שמנו לב שנתנו לנו כסאות 23 ו-25 וקווינו שהם ביחד ואם לא בטח יתחלפו איתנו. מגיעים לכסא מספר 26 והכל הכסאות סביבו תפוסים. מראים למישהי מהיושבים את הכרטיסים ואז מתברר שבצד שמאל של האמפי יושבים המספרים האי זוגיים ובחלק הימני המספרים האי זוגיים. כל יוצא ש-23 ו-25 באמת יושבים אחד ליד השני….
כשהתכוננתי לטיול וקראתי על המופע, כולם השתמשו במשפטים מפוצצים כמו: “אחד המופעים הכי יפים שראיתי בחיי...” ודומים לו. אני מצטרפת למילים האלו.
מופע מרהיב, מאות ניצבים בתלבושות שונות וצבעוניות, נעים באופן מדויק ממקום למקום, משחקי אור על המים וכמובן, התפאורה שהיא ההרים מסביב והבמה שהיא מי הנהר. מדהים. מדהים. מדהים. לא להחמיץ בשום אופן!!!!!
בתום המופע כולם מתפזרים בשקט, אנחנו מגיעים להסעה שלנו, כולם בפנים, מחכים ודואגים שלא הלכנו לאיבוד. ההרגשה לאורך כל הטיול הייתה שאכפת להם מאיתנו ושהם חוששים שבגלל שאנחנו שונים אז אנחנו לא מבינים ועלולים לא להסתדר. למעט מקרים בודדים, האנשים הפשוטים ברחוב היו מאוד נחמדים ותמיד רצו מאוד לעזור, גם על חשבון הזמן שלהם.
מגיעים למלון. עושים עוד סיבוב בתוך החגיגה שעדיין ממשיכה ועולים לחדר.
מחר ממריאים לבייג'ין לחלקו האחרון של הטיול.
21.4.2015
קמים לבוקר עם מזג אויר נעים. החגיגה במדרחוב שמתחת למלון ממשיכה. צריכים להגיע לשדה התעופה עד 11:00. מזמינים מונית (300 יואן) ויוצאים לדרך.
הטיסה הפעם ממריאה בזמן.
הפוסט הקודם: גווילין וטרסות האורז
הפוסט הבא: בייג'ין
