את היום האחרון שלנו בקיוטו החלטנו להתחיל בשוטטות ברחוב שלנו . קנינו קצת מזכרות, אבל לא יותר מידי, בכל זאת צריך לסחוב הכל .
משם המשכנו ברגל למוזיאון לאומנות עכשווית באזור גיון , שם הוצגו צילומיו של רוברט דוינסאו. 1000 ין, שווה כל אגורה. לאחר כחצי שעה בערך של הסתובבות בין הצילומים המשכנו לשוק נישיקי. בשוק יש הכל, כמעט. דגים, אוכל, ירקות, מוצרי טיפוח, ועוד . הכל מסודר ומאורגן . תענוג להסתובב בין דוכני השוק בלי לשמוע מוזיקה וצעקות של מוכרים שרק רוצים שתיקנה אצלם. אמא אכלה שני שיפודי דג חי והייתה מאוד מרוצה ואנחנו שתינו מיץ תפוזים שהיה מאוד מתוק והזכיר לנו את הבית. לקראת הצהרים התפצלנו, רוני ואמא הלכו לאכול סושי, ואני ואבא הלכנו לדוכן שמכר דגים. אבא קנה צלופחים מטוגנים, ואני , שלא העזתי לאכול צלופח, קניתי סלמון על הגריל. ישבנו מאחורי הדוכן בצפיפות, ממש כמעט בתוך המטבח בין כל הטבחים ואכלנו את הדגים. מאוד טעים, קצת מלוח מידי.
אני ואבא הצטרפנו לאמא ורוני במסעדת הסושי, רוני קצת התאכזבה.. הסושי בכל זאת לא כמו בארץ. התחלנו להתקדם לקראת יציאה הביתה, בכל זאת צריך להגיע עוד לאוקימה היום. בדרך שתינו מיץ אשכוליות ממש מתוך האשכולית, ופגשנו משפחה אוסטרלית שידעה טיפה עברית. ברחוב המקביל לשוק אני ורוני נכנסנו אזור שבו היו זוגות של חדרים צמודים אחד לשני. מחוץ לחדרים היו מראות ששם היה ניתן להתאפר ולהתגנדר. בחדר הראשון מבין השניים עמדנו והצטלמנו. עברנו לחדר הסמוך ושם הוצגו לנו התמונות שלנו כבובות יפניות על מסך (בכל זאת יפן) וניתן היה לערוך אותן כרצוננו כולל מלא אפקטים מדהימים.
אוטובוס למלון, החלפת בגדים ויציאה לתחנה הרכבת. קנינו כרטיסים לרכבת ואת השעה שהייתה לנו לחכות העברנו בישיבה בבית קפה מפונפן שמוכר עוגות פאי מכל הסוגים. אני ורוני בחרנו פאי מלא בפירות וקרם, ואבא בחר פאי שוקולד עם פירות יער ותותים. היה מאוד טעים.
משם רכבת נוחה לאוקיאמה . הגענו למלון שנמצא ממש מול תחנת הרכבת, על המיטה חיכו לנו פיג‘מות ובחדר האמבטיה אין סוף מוצרים חד פעמיים. ארוחת ערב ולישון.
