יום 7 - שישי, 1 ביולי, 2016.
מ- La Fouly אל Champex
מרחק: כ- 15 ק"מ (420 מ' עליה, 565 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
תקוות לחוד, ומציאות לחוד... היום שהיה אמור להיות קל לא היה לי ממש כזה... בשלב זה אני עדיין סוחבת שפעת והגוף לא נשמע לרצון/לצורך להמשיך וללכת. בשונה מארוחת הערב המאכזבת אתמול, ארוחת הבוקר באדלווייס היתה מצויינת, עשירה יחסית ומשביעה. אנחנו קמים בנחת ומתנהלים לאט. יוצאים שוב בחברת מורן רק לקראת 9:00, לאחר שנפרדנו מנאור ורועי שחוזרים היום לשאמוני. כל הכבוד לבן המצווה על הדרך שעשה!! כל פעם מחדש מרגש ומפתיע לגלות איך גורלות נקשרים ונפרמים באחת. הרי רק נפגשנו והתחברנו תוך זמן קצר סביב משהו משותף שהוא גדול מאיתנו וכבר הגיע הזמן להפרד. וכך, בהרגשה כללית לא משהו – אנחנו מתחילים להתנהל מ- La Fouly לכיוון Champex.
הדרך עולה ויורדת במתינות לאורך Val Ferret השוויצרי. למטה הנהר, למעלה ההרים ובתווך בתים קטנים וחלקות חקלאיות. הנוף כאן הרבה פחות דרמטי מהנוף בו הורגלנו בימים הקודמים של הטרק. הירוק עוטף אותנו, אור וצל משחקים ביער, ומפלים זורמים מראשי ההרים אל העמק.
לקראת צהריים אנחנו חלפים בתוך מספר כפרים קטנים ומקסימים. אדניות גרניום מקשטות חלונות עץ יפים, גינות ירק קטנות ומטופחות, בתי עץ ישנים לצד בתים חדשים יותר – והמקום כולו משרה אווירה נעימה, רגועה וכפרית.
נפש חיה כמעט ולא נראית ברחובות, אך ילדי הכפר נרגשים מהמטיילים החוצים את הרחוב והם מסמנים לנו בגיר חיצים על הכביש המורים את כיוון הדרך. יושבים ממתינים על הספסל וכל מטייל שעובר הם פוצחים בצהלות ובקריאות כיוון.
אנחנו לא מבינים את שפתם, אבל אי אפשר לפספס את כוונתם ואת התרגשותם. מתעכבים קצת בכפרים הקטנים האלה, מצלמים, מתרשמים. הייתי נשארת כאן עוד, אם יותר זמן היה עומד לרשותנו. האיזור חקלאי והוא מקסים ומלא אווירה. מראה חלקות העשב הקצור ולידן החלקות הפורחות פשוט ופסטורלי.
יחד עם זאת, פעם ראשונה היום בטרק שאני ממש מרגישה את כובד המשא על הגב. אני חלשה ולא מצליחה להתגבר על הקושי הפיזי ועל הקושי המנטאלי שמתלווה אליו. יתכן וזה קשור לכך שהשפעת עוד לא עזבה אותי לגמרי, אולי זה בכלל בגלל הציפיות ליום מאד פשוט וקליל שלמעשה הוא לא ממש כזה... בכל מקרה, השורה התחתונה היא שדווקא היום הזה קשה לי. קושי שמתעצם כאשר אנחנו נפרדים מהכפר האחרון ומתחילים לטפס בעליה תלולה אל אגם Champex.
בעליה, שקשות בהרבה ממנה כבר עברתי בקלילות בימים האחרונים, אני ממש שובקת. הגוף מסרב לטפס והראש מקלל את הרגע שבו החלטתי לצאת לטרק הזה. קשה לי, חם לי, השפתיים שלי יבשות וסדוקות, אני חלשה מהשפעת ומתנשפת מאד. למזלי העליה באמת אינה ארוכה מאד, ולאחר מאמץ לא קטן ועידוד רב מיתר המשתתפים, סוף סוף נראים בתי העיירה ולאחריהם נגלה האגם. הגענו!
אנחנו מוצאים את האכסניה שלנו להיום, Pension en Plein Air (162 פרנק לחדר זוגי, שירותים ומקלחות משותפים, חצי פנסיון). קיבלנו חדר מתוק וקטן בקומה השלישית. מקלחת בתוספת אקמול מאוששים אותי, ואנחנו יוצאים החוצה לנשום קצת אוויר פסגות.
יושבים על ספסל, קוראים, כותבים, מצלמים, נחים ונהנים מהשקט. אחר כך יוצאים לטיול קטן סביב האגם. יש שביל המקיף אותו והכל כל כך יפה ורגוע.
ברווזים שטים להם במים, ילדים משחקים, זוג חותר בסירה, רצים מקיפים את הטיילת, אנשים יוצאים לטיול ערב עם הכלב. הכל נעים ולגמרי מושלם. ככה אני רוצה להזדקן, ללכת יחד יד ביד סביב אגם שמפה…
אנחנו חוזרים לפנסיון לקראת ארוחת הערב. גם כאן חדר האוכל מאד רועש. היום קשה לי במיוחד עם העניין הזה. כל כך צריכה את השקט שלי אחרי יום טיול מפרך ולא מצליחה לקבל אותו. בנוסף, אנחנו נזכרים כי שכחנו להזמין כשהגענו ארוחה צמחונית וזה אומר שלא יהיה לנו יותר מדי מה לאכול הערב. נו, זה לא היום שלי... מנסים לדבר עם צוות הפנסיון, אך אף אחד לא דובר אנגלית. מריה האצנית מפעילה את צמד חברותיה הצפון אמריקניות ובתיווכן אנחנו מקבלים מנת אורז חסר טעם. הקינוח להיום הוא אננס מקופסא... מאד מאכזב ולא משביע ובטח שלא שווה את הכסף ששילמנו במקום הלינה היקר ביותר שהזמנו בטרק.
אנחנו מתנחמים בקפה חזק וטוב עם טארט תותים בבית הקפה המקומי ליד האגם. מחר בטח ארגיש טוב יותר והכל יראה כבר אחרת.
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
