מתנת יומולדת לילדה מיוחדת - או - חו"ל זה בתל אביב

מה נותנים מתנת יומולדת לנערה שיש לה כבר (כמעט) הכל?
 ישבנו, חשבנו, התלבטנו ולבסוף נפלה החלטה - במקום מתנת יומולדת נעשה לנו, היא ואני, יום בנות בתל אביב. יום שישחזר, ולו במעט, את הכיף שהיה לנו יחד בטיול בת מצווה בפריז בשנה שעברה. כך יצא שגנבנו לנו באמצע השבוע יום רק שלנו – אם ובת – בטיול יומולדת מיוחד.

מגיעות לעיר הגדולה.

מהגשר שמחבר בין תחנת השלום לקניון עזריאלי נשקף נוף עירוני. לא הייתי אומרת "יפה", אבל בהחלט "מרשים"! עומדות על הגשר ומביטות, נושמות אוויר מזוהם מעל נתיבי איילון. הילדה תוהה למה אני מצלמת ואני עונה –אם היינו עכשיו בפריז, לא היית מצלמת את הנוף הזה? התשובה לא מאחרת לבוא: "ברור!", וברגע זה אנחנו מחליטות – היום נטייל בתל אביב כאילו אנחנו תיירות.

נכנסות לקניון. הצטיידות בסטימצקי במפת העיר (שתהיה בתיק. על כל צרה שלא תבוא) ויוצאות לכיוון הקריה כדי לתפוס את האוטובוס "שלנו".עוברות על הגשר המיוחד שמחבר בין עזריאלי לבין הקריה. אני שוב מצלמת, והפעם את אוסף האלמנטים הארכיטקטוניים שמעורבבים שם.

מחכות לאוטובוס שיקח אותנו לנווה צדק (מס' 40 ואפשר גם 240), ובינתיים עיני הנץ של הנערה מגלות שעושים ספונג'ה למגדלי עזריאלי...

יורדות מהאוטובוס ברח' אילת המעושן והמלוכלך, וכבר משתקפים אלינו מתוך החלון שממול הבתים הקטנים של השכונה היפה. המפה נשלפת מהתיק. מתאפסות על כיוונים וצוללות מיד לתוך הסמטאות. טוב, אז חו"ל - זה לא,אבל יפה - זה כן! אני אוספת לי שלל חלונות…

משוטטות לאט – שלוש, שבזי ועוד כל מיני חביירים שקראו על שמם רחובות. מסתכלות בשלטים עם שמות הרחובות ומנסות ללמוד עליהם משהו. אל תבחנו אותי, כי אין סיכוי שאני אזכור מזה משהו. בדרך חנויות קטנות ומיוחדות. לחלקן נכנסות ומרחרחות את הסחורה, בחלקן מסתפקות בהצצה בחלון הראווה.

גם גרפיטי יפים ומעניינים מקשטים את הקירות. מישהו עובד קשה בשכונה הזאת...

חוג ציור יצאו למשימות שטח ברחבה שלפני מרכז סוזן דלאל. כולם מציירים את אותו האובייקט, נהנים ממזג האוויר האביבי ומנסים להדחיק את הקיץ שבפתח שיביא איתו את החום והיזע.

אני מתלהבת ורוצה עוד ועוד, אבל מרגישה שהילדה לא ממש... היא לא אומרת, אבל אני מרגישה משהו באנרגיות שלה. דיוק בזמן נקרית בדרכנו גינה ציבורית קטנה. אין בה אף אחד ועכשיו היא רק שלנו, ואני מציעה שנשב על ספסל בצל ונחשוב "מה הלאה". שותות מים, הנערה יוצאת לכמה סיבובי ריצה סביב הגינה וצוברת אנרגיות חיוביות. המפה נשלפת שוב, ואנחנו מחליטות להתחיל להתכוונן לקראת המדרחוב בנחלת בנימין. משלימות את ההפסקה/מנוחה בגלידה אניטה (שבזי 42). היוגורט טעים, אבל הוא רק תירוץ לתוספות כמובן.

כמה אופניים יש בתל אביב.בחיפה ה"דבר" הזה נראה כל כך לא רלוונטי עם כל העליות והירידות והפיתולים והחניה בשפע (לרוב....). בתל אביב זה מצטייר כפתרון מצויין, הרי ממילא מזיעים שם, אז לפחות עם אופניים גם חוסכים חניה, גם עושים כושר, וגם שומרים על טרנד. עולות ברחוב שבזי. מאחורינו ומצדדינו השכונה, לפנינו מגדלים. ישן וחדש מתערבבים.

נקלעות לחנות "סיפור פשוט" (שבזי 36).אומרת "נקלעות" כי מבחוץ החלון לא ממש "מזמין", אבל כשנכנסים פנימה.... וואו!! חנות ספרים נחשבת אצלנו במשפחה לבילוי (לשמחתי הרבה).

ברחוב גרוזנברג גילינו סנדלר. יש לו כוך, אבל הוא עצמו יושב ברחוב ועובד. לא ידעתי שעדיין יש סנדלרים. לא ידעתי שעדיין אנשים מוסרים נעליים לתיקון. חשבתי שאלה עברו מן העולם. אז צילמתי אותו ונזכרתי בפרוייקט 360° של צלם מחונן בשם עומר כלב. עומר הנציח בצילומים פנורמיים בעלי מלאכה בבתי המלאכה שלהם. עולם הולך ונעלם. שווה להכנס לקישור ולהתרשם.

בסוף רחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין, מצאנו בית קפה מקסים. דיניץ קוראים לו. השעון מראה לנו שכבר ממש צהריים. אני מתה לקפה, אז אנחנו נכנסות "בשבילי", אבל הגברת הצעירה מיד מצטרפת מזמינה לעצמה בורקס גדול וטעים. יושבות על הבר ומתענגות כל אחת על הפינוק הקטן שהזמינה לעצמה ועל שתי כוסות מים קפואים. לפני שיוצאות שוב לרחוב, מנצלות את ההזדמנות ונכנסות לשירותים. השלט שתלוי על הדלת של החדר האינטימי מצחיק אותנו. תודו שכשמבקשים ככה, אז גם מקבלים.

לא סתם נסענו ביום שלישי. המדרחוב בנחלת בנימין מתמלא באומנים כל יום שלישי ושישי.הרחוב מלא אבל לא עמוס. אנשים מכל הגילאים, צבעים, המינים מתאספים סביב לדוכנים. חלקם תופסים פינה בצל. הדוכנים מלמטה, הסיגלונים פורחים מלמעלה. איזה אחלה עולם!

כל אמן ואמנותו הייחודית. לכולם ידיים טובות. ידיים עובדות. ידיים יוצרות. הכל כל כך יפה! אנחנו רוצות לקנות הכל!!

עוברות לאט, מסתכלות, ממששות, משוחחות עם האומנים שמאירים אלינו פנים.כל אחד מהם מצטרף לסיפור שלנו ממקום אחר.
הולכות ברחוב הלוך ושוב, ועוד פעם הלוך ושוב... וגם קונות. כל אחת מפנקת את עצמה במשהו מיוחד שאי אפשר לוותר עליו.

 ו

עכשיו אנחנו מתלבטות לאן להמשיך. המפה נשלפת בשלישית ושלוש אפשרויות עומדות על הפרק:
אפשרות א' - לנסוע לנמל יפו שם מתקיימת בימים אלה ממש (עד 19 במאי) תערוכת גרפיטי, שהיא פרוייקט רחוב של קסטרו בשיתוף אמני רחוב.
אפשרות ב' – ללכת ברגל להזדנגף בדיזנגוף סנטר.

הגברת הצעירה לגמרי בעד אפשרות ב' ואני (למרות שמאד רציתי דווקא את אפשרות א') אומרת לה ולעצמי שזהו היום שלה. המתנה שלה. ולכן אנחנו יוצאות שוב לדרך – הפעם עם הפנים לסנטר.

כבר אחר הצהריים. דיזנגוף סנטר. שנים שלא הייתי כאן. מתעוררים כל מיני זכרונות, אבל הסנטר הוא כבר לא מה שהיה פעם. ואולי זו בעצם אני שכבר לא מה שהייתי פעם. מי יודע? אנחנו מסתובבות ומסתובבות ומסתובבות. הגברת מתחדשת בבגדים ומאושרת עד הגג. אוכלות על הדרך בארומה.
בארומה המפה נשלפת ברביעית (ולא בפעם האחרונה) ואנחנו מחליטות שהגיע זמן לחזור לרכבת. נרשמת הסכמה גורפת סביב סוגייה זו. הגברת הצעירה מפתיעה אותי ומציעה – אמא, בואי נלך לרכבת ברגל... מסתכלת במפה ורואה שתחנת השלום הכי קרובה (הכל יחסי), ולמרות הקילומטרים שכבר עשינו ברגל זה נראה לי אפשרי. יוצאות לדיזנגוף ומתחילות ב"מיני מסע". מתעלמות ממסיחי דעת בדמות חנויות שוות, כי אנחנו כבר עייפות למדי, אבל כשאנחנו נתקלות בסטימצקי אין סיכוי שלא נכנס פנימה... הולכות והולכות והולכות ומגיעות עד... ארלוזורוב, רק שם נופל לי האסימון ואני מגלה שבעצם אנחנו הולכות בכיוון הלא נכון.

 אבוי!

אני מציעה שמכיוון שהגענו עד הלום, ניקח אוטובוס לתחנת רכבת מרכז, אבל הגברת הצעירה לא מוותרת. היא רוצה להגיע ברגל לרכבת!! טוב, זה היום שלה, לא? אז נלך ברגל לרכבת. שינינו את היעד ל"רכבת מרכז" ופנינו בארלוזורוב. בדרך אני תופסת במצלמה כניסה יפה לבית עם פרחי סיגלון שמרפדים את האדמה והשביל.