יום 3 - שני, 27 ביוני, 2016.
מ- Ref de la Croix du Bonhomme אל Cabane du Combal
מרחק: כ- 24 ק"מ (1000 מ' עליה, 1200 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
כיוצאי הלינה המשותפת בקיבוצים, הלינה בחדר המשותף הלילה היתה סבירה לגמרי מבחינתנו. אני מגלה שאמנם צפוף למדי, אך לפחות הלילה העובדה כי לא היינו לבד בחדר לא הפריעה לי לישון נהדר. ובכן, ישנתי נהדר, אך התעוררתי כבר עם אור ראשון. מנסה להכריח את עצמי להרדם שוב, אך נכנעת, קמה, ויוצאת על קצות האצבעות. המסדרונות ריקים ובחדר האוכל שהמה אתמול מאנשים, יושב רק אדם אחד. בפנים חשוך ומהחלונות המקיפים סביב סביב נגלה אלי מראה מרהיב.
הנופים קוראים לי ואני יוצאת החוצה. קררררר. ההרים שאתמול עם הגעתנו לכאן היו מכוסים ערפל – כעת גלויים והמראה פשוט עוצר נשימה. השמש עוד לא עלתה, אך קרניה כבר שוזפות את הפסגות המושלגות המקיפות אותנו וצובעות אותן באור ורוד-כתום. בעמקים למטה שוכבים עננים המשווים לכל העניין קסם מיוחד.
אט אט השמש עולה וגם הבקתה מתעוררת לחיים. חדר האוכל מתמלא אנשים ועובדי המקום מתחילים לסדר ולארגן לקראת ארוחת הבוקר המוגשת כאן החל משעה 6:30. אנחנו מושבים במקומנו הקבוע, עם ששת הצרפתים. שותים קפה די דלוח בקעריות מרק ענקיות, מורחים ריבה על הלחם המונח על השולחן הכפרי הכבד, ואנחנו מוכנים לצאת לדרך. מורן איתנו.
מתחילים לרדת מן הבקתה. אי אפשר שלא להתפעל מהנוף הסובב אותנו. בשונה מהיום הראשון הגשום ומהיום השני הערפילי – היום הכל כל כך בהיר. הירידה תלולה ומסוכנת מאד, שכן השלג התקשה בלילה והפך לקרח חלקלק. אין אחיזה לרגליים, וגרוע מכך – אין אפשרות לתקוע את מקלות ההליכה ולהתמך בהם. אנחנו יורדים בצעדים מדודים ומתקדמים בקצב איטי מאד. לפתע, עוברות אותנו בטיסה עליזה ובקריאות שמחות מלינה וקתי, תוך שהן צועקות לעברנו – תעשו מה שאנחנו עושות. ואכן, ברגע שלמדנו את הטכניקה - הליכה בזיגזג הלוך ושוב במקום לרדת ישירות למטה – אנחנו מרביצים קצב ומראים לשלג המהודק שגם ישראלים כמונו יכולים.
הירידה עד Les Chapieux ארוכה, וביחד עם צירי הלידה של ההתחלה בשלג נמשכת כשלוש שעות. יחד עם זאת, כאשר אנחנו מנמיכים, השלג מתמעט וקצב ההליכה משתפר. הנוף הלבן של אתמול ושל הבוקר מחליף שוב את צבעו לירוק, והשביל היפהפה מתמלא ביותר ויותר אנשים, חלקם גולשים במדרון, אחרים מטפסים בהר. בריצה חולף על פנינו אחד מעובדי הבקתה בה ישנו הלילה, על גבו מנשא ריק. אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו שבטח חסרה למישהו פרוסת לחם או ביצה והוא "קפץ" להביא מהציוויליזציה.
בזמן שמגיעות אלינו ידיעות על חום נורא בישראל, אנחנו נהנים כאן מאביב אמיתי בסוף חודש יוני. המדרונות פורחים בכל צבעי הקשת, בתי חווה בודדים פזורים על כל הר וגבע ופעמוני העדרים נשמעים למרחוק. פסטורלי.
בחנות המקומית של Les Chapieux אנחנו מצטיידים בקצת אוכל, אך ממשיכים הלאה ולא עוצרים כאן. מורן, לעומת זאת, מתלבטת לאן להמשיך, ואם בכלל, ומחליטה להשאר להחליף כוחות ולהרהר בעתידה על השביל. בשלב זה אנחנו נפרדים ממנה וממשיכים הלאה בזוג. הדרך היא עכשיו כביש, המטפס לאורך עמק שבתחתיתו זורם נהר. קראתי לא מעט דברים, לא חיוביים במיוחד, על הכביש הזה. אני דווקא מוצאת אותו ידידותי ונוח, בעיקר אחרי 3 השעות התובעניות שעברנו בירידה עד כאן.
צל קטן ונחל זורם ליד Ville des Glaciers הוא המקום שנבחר לארוחת הצהריים. שולפים מהתיק את הגבינה, הבגט והביצים שקנינו קודם לכן, וגם את שאריות העגבניות והשוקולד מאתמול. איך זה שבטבע, אחרי מאמץ, הכל תמיד כל כך טעים? קשה לקום ולהמשיך, אבל אנחנו לא מתעכבים יותר מ- 20 דקות מכיוון שהדרך שלנו עוד כל כך ארוכה היום.
מכאן עד Refuge des Mottets הדרך היא סוג של "מישור אלפיני", כלומר אפס-אנד-דאונס מתונים. מרפסת הבקתה מלאה מפה לפה באנשים שעצרו כאן להפסקת אמצע היום. אנחנו כבר עשינו V על ההפסקה שלנו ולכן ממשיכים הלאה ומתחילים לעלות לעבר Col de la Seigne המסמן את הגבול בין צרפת לאיטליה. העליה ארוכה וקשה לי מאד, אך הנופים הסובבים אותנו מפצים על הכל. ככל שעולים נפתח הנוף ואנחנו מוקפים מכל עבר בפסגות משוננות עטויות קרחונים. גם אחרי שלושה ימים העין לא שבעה. מאחורינו נפרסת הדרך שעברנו, הולכת ומתרחקת, הולכת וקטנה.
השביל נוח, מדלג מעל ערוצי מי שלגים, פריחה בצדדיו – פשוט יפה כאן וקשה לתאר את כל הטוב הזה שנפל בחלקנו במילים. עננות לבנות קטנות שטות בשמיים בהירים. אנחנו צועדים לבד. כמה נפלא. עולים צעד צעד כאשר אני, האיטית יותר, מכתיבה את הקצב. עולים כמעט ברצף, עם עצירות ספורות לשתיה ולהסדרת נשימה. סופה של העליה עוברת בשלוגיות גדולות, אך אנחנו מרגישים כבר "רגילים" ו"מנוסים" בהליכה בשלג ועוברים אותו ללא חשש ובקצב טוב.
והנה אנחנו למעלה. מאחורינו צרפת, לפנינו איטליה. והנוף… אוי, הנוף... למעלה נושבת רוח קרה מאד וקשה לעצור ליותר מכמה דקות, אז אנחנו גולשים בשלג במדרונות המושלגים למטה. קצת על הרגליים, קצת על הטוסיק. לרגלינו נפרס עמק Val Vani ומתקרב אלינו במהירות ככל שאנחנו מנמיכים.
לאחר כשעה וחצי בירידה אנחנו מגיעים, סחוטים למדי, אל בקתת אליזבטה בה אנחנו עוצרים להתרעננות קלה לפני הפינאלה של היום. כמעט כל מי שדיברנו איתו בימים האחרונים קבע כאן את מקום הלינה שלו להלילה. ובאמת בחדר המרכזי אנחנו פוגשים את מריה האצנית ואת שני זוגות האבות-בנים הנמצאים בעיצומו של משחק קלפים מותח. קונים משהו קר לשתות במחיר מופרז ומתיישבים איתם למספר דקות, אך החום, הרעש והצפיפות של הבקתה מבריחים אותנו הלאה. יש לנו עוד כ- 5 ק"מ עד בקתת Cabane du Combal בה נלון הלילה (120 יורו לחדר זוגי עם שירותים ומקלחת, חצי פנסיון). מכאן והלאה רק אנחנו והמרמיטות על הדרך.
הדרך אל הבקתה השוכנת על שפת אגם, מיגעת ומתמשכת. בכל המקומות כתוב 45 דקות, לנו זה לוקח 60 ולי זה נראה כנצח. הליכה מישורית על "דרך רומית" לא מעניינת במיוחד, אשר בשלב זה, לאחר יום הליכה ארוך, אני מרגישה בה כל אבן קטנה.
ב- 18:00, כש- 11 שעות הליכה מאחורינו, אנחנו מגיעים ומתקבלים בסבר פנים כל כך נעימות, שמיד אני שוכחת את כל הצרות. מובלים אחר כבוד לחדר הנהדר שלנו. אם באליזבטה היו לי לרגע רגשות חרטה על כך שלא נשארנו ללון שם, הם מתפוגגים מיד כשאני רואה את החדר הנקי, את המיטה הזוגית המוצעת ואת המקלחת הענקית עם הסבון הריחני והמגבות הרכות.
אני רוצה להשאר לנצח מתחת לזרם המים הרותחים אבל צריכה למהר, כי ארוחת הערב תכף מוגשת. בחדר האוכל אנחנו נפגשים עם ששת שכנינו הצרפתים לשולחן מבקתת Bonhomme. מלבדנו ומלבדם יש עוד כ- 10 אנשים בלבד בבקתה הערב. הארוחה גדולה ומשביעה מאד וכוללת מנה ראשונה לבחירה של מרק או פסטה, ולאחר מכן אומלט זוקיני ופירה, ולקינוח חתיכה נדיבה של עוגת פירות נהדרת. כמויות האוכל כל כך גדולות שאיני מצליחה להתגבר עליהן, ומקווה לא להעליב בכך את בעלי הבית הנחמדים.
על בטן מלאה וממוטטים מעייפות אנחנו חוצים את חדר האוכל. דרך החלונות אני רואה על שפת האגם הנושק לבקתה עדר Ibex מרווים את צמאונם, אבל העייפות גוברת עלי ואיני יוצאת להתבונן מקרוב ולצלם. מנסה ליצור קשר עם העולם החיצון בכדי להתעדכן במצבה של מורן, אבל אין קליטה. ננסה מחר…
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
