לכתבה הקודמת על מרכז ויטנאם (דאלאת , ניה טראנג והוי אן) מצורף קיצור דרך http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2311390
נפרדים בחביבות מפקידת הקבלה החביבה, המשמשת גם כמנקה ומלצרית ועובדת מצאת החמה ועד צאת הנשמה. ויוצאים באוטובוס לכיוון העיר סאייגון (היא הוצ'י מין סיטי) בירת הדרום ובסיס היציאה לטיולים בדלתא של המקונג. משך הנסיעה 8 שעות. אפיזודה מהדרך, עצירה בשירותים הנקיים בעולם, בכניסה חולצים נעליים ומצטיידים בכפכפים והכל נקי מבריק ומצוחצח עד בוהק. ביציאה מהשרותים מטר אדיר שובר פני השמים ונהג האוטובוס הנחמד מתמרן בין משאבות הדלק, כדי שנירטב בצורה סבירה ולא עד לשד העצמות. סוכנות Sinh cafe מארגנת הטיולים הגדולה בדרום, לה שייך גם האוטובוס, ממוקמת ממש במרכז אזור התרמילאים. כך שמיד אנו מתמקמים בבית הארחה (15 דולר ללילה) ויוצאים לתור את העיר. בעלת המלון ממליצה שנצא למוזיאון המלחמה ומיד מוזנקים 2 רוכבי אופנוע שיטיסו אותנו למוזיאון לפני סגירתו. בסאיגון אסור להסיע יותר מנוסע אחד על אופנוע ולכן נדרשים 2, ובת זוגי שולחת כל הזמן מבטים מודאגים לעבר האופנוע שלי, שחס וחלילא לא נאבד זה את זו ברחובות בהם טסים מאות אלפי טוסטוסים.
מאות אלפי קטנועים ואופנועים ברחובות סאיגון
מוזיאון המלחמה
בזמן שנותר עד סגירת המוזיאון, אנו נחשפים למלחמת ויטנאם מנקודת מבטם של המנצחים. מודגשים מעשי טבח שביצעו האמריקאים, כלי משחית נוראיים וכימיקלים אסורים בשימוש שפגעו קשות בבני המקום.
ארוחת הערב בשוק האוכל מתגלה כהחמצה ואני נאלץ לאכול תמנוני ענק בתוספת שרצים לא מזוהים. נרשמים למחר לטיול בן יום במקדש הקאו דאי ובמחילות קוצ'י.
נוסעים במיניבוס מלא עד אפס מקום, ךמזלנו נאספנו ראשונים, כך שזכינו במקומות הטובים בהם ניתן לרווח רגלים. עוצרים במפעל לייצור תמונות מצופות לכה, התהליך מאוד מלוכלך וכנראה גם מאוד לא בריא לעובדים בבריכות החומרים.
טבילה וציפוי התמונותבאמבטיות עם כימיקלים
מגיעים למקדש הקאו דאי לקראת תפילת הצהרים. זו דת חדשה וצעירה שהחלה בויטנאם ב1926 ויש לה כשמונה מליון מאמינים.
המקדש מאוד מצועצע
המתפללים בשלל גלימות צבעוניות המציינות את דירוגם בהיררכיה
ממשיכים בנסיעה לכיוון מנהרות קוצ'י , אתר מטרתו לשמר את מורשת הוייטקונג ולהראות איך לחמו בגבורה מול כוחות אמריקאיים מעדיפים עליהם בעוצמת נשק אך לא ברוח הלחימה. אם הגעתנו לקוצ'י פורצת סערת גשם בעוצמה שאיננו מכירים בארצנו, ואנו עטופים במעילי ניילון ונעולי בנעלי אצבע , חשים כאילו חזרנו לתקופת המלחמה ואנו סובבים ביערות הירוקים כלוחמי וויטקונג נרדפים. זוחלים במנהרות ששוחזרו, מקבלים הסבר על המקום ממדריך שדווקא לחם לצד הדרום, ומקנחים בסעודת תפוחי אדמה מתוקים בנוסח ארוחה של הלוחמים הויטנאמיים, ובתה ויטנאמי מריר. ביער יש מטווח המאפשר לתיירים תמורת תשלום על הקליעים לירות במגוון כלי יריה מרובים ועד מקלעים כבדים. לנו למודי מלחמות ופיגועים קולות הירי הבלתי פוסקים לא גורמים להרגשה טובה, אך תיירים רבים רוכשים תחמושת ומפוצצים את היער. חוזרים לסאיגון ונרשמים לטיול לדלתת המקונג, שיסתיים בשייט בנהר לעבר קמבודיה ובהגעה לעיר הבירה פנום פן.
מוגנים מהגשם השוטף במעילי ניילון
תמונה קבוצתית עם לוחמי הוייטקונג
בוקר חדש עולה על סאיגון, ואנו נוסעים לכיוון הדלתה של נהר המקונג, משם נשוט ונחצה את גבול קמבודיה כשיעדנו העיר פנום פן הבירה.
נהר המקונג אחד מהנהרות הגדולים בעולם, מתחיל את זרימתו בטיבט, בגובה של מעל 5000 מטרים וחולף דרך סין, בורמה, לאוס, קמבודיה ולבסוף נשפך לים סין הדרומי, בדלתה בדרום ויטנאם.
לאחר מספר שעות נסיעה מגיעים לעיר Cai be. עולים לסירת מנוע עתיקה ומסיירים ברחבי הדלתה. עוצרים במפעל פרימיטיבי לייצור סוכריות מקוקוס ובננה ופירות אחרים. מבקרים במפעל לייצור"פופ אורז", אותו מצפים בסירופים שונים, מייצרים נייר אורז וסוגי ופלים מאורז בננה ועוד.
מעבורת על המקונג
שניים סינים על סירה גדולה
מפליגים לאי מיושב על הנהר, שם מקבלים ארוחה צהרים ואתנחתא מוסיקלית בביצוע זמרת ו3 נגנים בכלים מסורתיים. מפליגים במעבורת לעיר Vinhlong , שם לנים במלון 0 כוכבים מינוס .
בבוקר צועדים מהמלון אל הנהר שם נאספים ע"י סירות משוטים קטנות, 2 אנשים בסירה . המשיט חותר בעמידה בשני משוטים. חולפים על פני סירות מסוגים שונים, בתים צפים ומפעלים צפים, ומגיעים לחוות דגים צפה בה מגדלים דגים בכלובים בתוך מי המקונג. החווה צפה על חביות ועל מאות קני במבוק. בכל מתקן מגדלים כ50000 דגים. כאשר מאכילים אותם בשאריות דגים ואורז , פורצת סערה כאילו להקת דגי פירנה טורפת במרץ.
משיטים אותנו
שוק פירות וירקות צף
בית על קורות על אחד מפיצולי המקונג
כאן נפרדת קבוצתנו, החוזרים לסאיגון עולים לסירה אחת והממשיכים לקמבודיה עולים לסירה אחרת, שתביאנו עד גבול קמבודיה . ממשיכים בשיט בזרועותיו הרבות של המקונג חולפים על פני כפרים זעירים הבנויים על קורות, מפחד ההצפות. לבסוף נכנסת הסירה אל הנהר האדיר ושטה מול הזרם אל גבול ויטנאם קמבודיה. בזמן ההמתנה לויזות אוכלים צהריים במסעדה על הגבול, את כלי האוכל שלנו שוטפים ישירות בנהר.
חיים על רצועות אדמה זעירות, בין זרועות הדלתה
באפלו בודד על רצועת אדמה צרה
שטיפת הכלים לאחר האוכל
ילדה משתעשעת במסעדה
האניה הקמבודית נראית מרחוק כאניית חלומות, בוהקת בצבעי כחול וצהוב ואנו ממתינים בדריכות לעגינתה. כאשר התקרבה הקשנו להאמין למראה עינינו "נסיכת המקונג" התגלתה כספינה מוזנחת, בת עשרות שנים, חלונותיה מנופצים ותא שייט מפחיד בעליבותו. באין ברירה עולים לספינה ומצטיידים בחגורת בטיחות בודדה שהייתה שם עבור בת הזוג שאינה שחיינית מצטיינת, ומקווים לטוב.
נסיכת המקונג במלוא יופיה
תא הקברניט של הנסיכה
השייט מתחיל בנהר הרחב, על הגדות בתים בודדים וילדים מנופפים לנו בידיהם. השיט נמשך ללא בעיות ולבסוף עוצרת הספינה בחצר האחורית של בית. קרש צר מונח מהספינה אל החוף ואנו חוצים אותו בזהירות עם תרמילינו ומוסעים לפנום פן הבירה.
ילדים מנופפים לנו מגדת הנהר.
המשך הרפתקאותינו והביקור המדהים באנגקור בקישור המצ"ב http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2312559
