הבטחתי עוד עצי סקוויה ענקיים, והנה הגענו לקצה הצפוני של ה-Generals Highway, הכביש המקשר בין חורשת הסקוויה של גנרל שרמן לזו של גנרל גרנט.
בכניסה לשביל פגשנו - כמו שכבר כתבתי - עץ תפוח בשיא פריחה. אמנם ממש לא שייך לשטח, אבל העץ הפורח עם הסקוויות מאחוריו נראה מאד יפה:
העץ המרשים כאן הוא הגנרל גרנט: האורגניזם השני בגדלו בעולם, אחרי גנרל שרמן אותו פגשנו אתמול.
גובהו של גנרל גרנט הוא 81.5 מטרים, כלומר כ-2 מטרים פחות משרמן, והקפו כמעט 33 מטרים - כלומר מעט יותר משרמן. לפי ההערכות הוא צעיר בן כ-1,650 שנים.
הענפים העליונים שלו מסיביים ומפותלים, וחלקם גדולים יותר מעצים סטנדרטיים שצומחים מתחתיהם...
בין עצי הסקוויה הופתענו לראות בקתת עץ:
לפי השילוט, בשנת 1872, האחים ישראל ותומס גאמלין בנו את הבקתה הזו. הם התפרנסו מכריתת עצים ורעיית בקר וצאן. הם רכשו את הזכויות לאזור, והתכוונו לכרות עצי סקוויה.
בשנת 1875, נכרת בחורשה אחד מעצי הסקוויה הגדולים ביותר, ופרוסה בעובי חמישה מטרים נשלחה לפילדלפיה, לכבוד ה-"Centennial Exhibition" - תערוכת 100 שנים לעצמאות ארצות הברית. במזרח לא כל כך האמינו שכל הפרוסה הענקית הזו, שההקף שלה מעל 30 מטרים והגובה שלה 5 מטרים היא חלק מעץ יחיד. הם קראו לזה The California Hoax - המתיחה הקליפורנית.
אבל זו בהחלט לא היתה מתיחה. לגדם העץ שנותר לאחר הכריתה קראו "גדם המאה" - The Centennial Stump ובהרי הסיירה נבאדה המשיכו לכרות עצים. נשות מחנה כורתי העצים הסמוך היו עורכות את שיעורי הדת שלהן - ה-Sunday School - על גדם המאה.
בהמשך היער נמצאים שרידים של סקוויה ענקי שנפל פעם - לא ידוע מתי. כמו עוד כמה עצי סקוויה שנפלו, הוא מכונה The Fallen Monarch - השליט שנפל.
כשהגיעו האירופאים לאזור - משפחת גאמלין ושאר כורתי העצים ורועי הבקר - בתחילה הם התגוררו בתוך העץ. מאוחר יותר הם בנו לעצמם בתים, כמו הבקתה של האחים גאמלין. היום הגזע מהווה אטרקציה לילדים שרצים בתוכו מצד לצד.
בשנת 1890 החליטו להפוך את מה שנותר מהחורשה הזו לפארק לאומי. משפחת גאמלין ושאר כורתי העצים הלכו לכרות עצים באתרים אחרים בסביבה. בביקתה ובתוך גדם העץ שיכנו אנשי חיל הפרשים האמריקאי (שהגנו על השטח) את הסוסים שלהם ומזון לסוסים. בשנת 1902 עבר לבקתה לואיס דייויס, שהיה שומר היערות - ה-Ranger הראשון של הפארק. הוא ניצל את זמנו בצורה הרבה יותר מוצלחת מאשר קודמיו: הוא גידל עצי סקוויה צעירים ולמד על הקשר של הסקוויה לשריפות.
ג'ון מיור כתב על האזור (בתרגום חופשי שלי): בשטחי הסיירה הנרחבים, דרומה מעמק יוסמיטי הידוע, ישנו עמק דומה לעמק יוסמיטי, אך מרשים אף יותר ממנו. הוא נמצא במזלג הדרומי של נהר קינגז, קרוב לחורשות הסקוויה המרשימות ביותר ובצילם של ההרים הגבוהים ביותר ברכס - שם הקניונים העמוקים ביותר והפסגות המושלגות ביותר נמצאים זה לצד זה. המקום נקרא "הקניון הגדול של נהר קינג".
קרקעית העמק - כתב ג'ון מיור - היא בערך 5,000 רגל מעל גובה פני הים (כלומר כ-1650 מ'), והשטח מגוון וכולל מדשאות פורחות, חורשות צפופות ואזורים פתוחים, דרכם זורם הנהר ומנצנץ כקריסטל - תמיד משתנה, תמיד יפהפה, פה מפכֶּה ומייצר אדוות קלות מעל חלוקי הנחל החומים ושם מאיץ את מהלכו, קופץ על הסלעים, יורד באשדות שנוצרו ממפולות סלעים וממורנות. מואר באור השמש או מוקף על ידי עצי אורן, אשוח, אלמון, ערבה ועצי צפצפה גבוהים, שיחד עם השיחים למרגלותיהם מייפים את גדות הנהר.
על עצי הסקוויה כתב ג'ון מיור: כאן גדלים המחטניים האציליים ביותר בעולם. אשוחי דגלאס המלכותיים שגובהם הממוצע כ-65 מטרים, וקוטרם נע בין מטר וחצי לשישה וחצי מטרים, שני מיני האשוחית הכסופים שגובהם מעל 70 מטרים ועליהם מנוצים כמו עלי שרך ומסולסלים. האורנים הצהובים, המייצרים חרוטים מחודדים ירוקים, אורני-הסוכר עם ענפים פרושים כזרועות לצדדים. אך האדון הגדול והמרשים מכולם הוא הסקוויה הענק - השליט בין השליטים.
גובהם הממוצע של העצים הגדולים (כך מכנה מיור את הסקוויה - פשוט, העצים הגדולים.) הוא 90 מטרים, וקוטרם הממוצע כשבעה מטרים. רק למעטים מהעצים הבוגרים יש מימדים קטנים יותר, ורבים מהעצים הזקנים גדולים אף יותר, גובהם מתקרב ל-100 מטרים וקוטרם מגיע ל10 מטרים ויותר. ויחד עם זאת, העצים הללו הרמוניים להפליא כך שגם הגדולים ביניהם הם בעלי פרופורציות מושלמות - אף חלק לא נראה מגודל מדי או לא מתאים או מפלצתי, כך שהדבר הראשון שאומר כל מי שמגיע וצופה בעצים הללו הוא - "ראו אילו עצים יפהפיים!"
התפארת וההוד של העצים הללו בלתי נראים בתחילה, אך לעין האוהבת הם ייתגלו לאיטם, ימלאו את כל החושים - ממש כמו ההדר של מפלי הניאגרה או של ה-Half Dome ביוסמיטי. ממרחק קשה להעריך את גדולתו של העץ במספרים. המימדים קשים להערכה ולתפיסה גם כשרואים את כולו במבט הרמוני אחד. אך כשנתקרב אליו כך שנוכל לראות רק את בסיסו, ונקיף את העץ סביב-סביב, נתחיל להעריך את עוצמתו, לתהות על גודלו ולחפש חבל-מידה.
ג'ון מיור ממשיך לתאר את הסקוויה באהבה רבה, עם הרבה סופרלטיבים כמו "אלוהי" "נהדר" "מופלא" "עצום" - ומה אומר? אני מסכימה עם הכל. אלו באמת עצים שבאמת נראים על-טבעיים ולא מציאותיים. מיוחדים מאין כמוהם. אני כל כך מאושרת שהגעתי אליהם, שביקרתי במקדש הזה - חורשות עצי סקוויה. ושוב אני שולחת תודה חמה ואוהבת ל-Mamma Quail שלקחה אותי לשם!
את התמונות צלמנו, Mamma Quail ואני, ב-Grant Grove בפארק הלאומי Kings Canyon, בתאריך 21.5.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
