פוסט 3: הודו האמיתית והודו הישראלית

בגסו היא גם מעוז ישראלי ידוע, אם כי באופן פחות בוטה מהשכנה מלמעלה, דרמקוט.
בבגסו תראו פחות כתובות בעברית, אך תמצאו גם בית חב"ד וגם את "הלב היהודי", שאותו מפעילים שליחים דתיים-לאומיים שמתחלפים כל כמה חודשים. בדרך כלל מדובר במשפחה עם ילדים.
ההוסטל "סקיי פיי" (Sky Pie) היה מעוזנו. אם יש לכם כמה פרוטות, קחו את החדרים המטורפים החדשים עם רצפת השיש, שעולים רק 600 רופי (הפשוטים יותר עולים 300). צוות ההוסטל הוא רובו גברים בני אותה משפחה, ויש גם את שמש, שיודע מספיק עברית כדי לנהל שיחה קטנה, ויצחיק אתכם בכל פעם שתהיה כזו.

 בגסו היא כפר תיירותי, שמתרוקן לחלוטין מתושביו כשנגמר הקיץ. אין בו בתי מגורים כלל, אלא רק גסט-האוסים, מסעדות וסדנאות, שאת רובם מפעילים הודים (החבר'ה בסקיי פיי הם, למשל, מגוג'ראט) בניגוד למקלוד שמאוכלסת בהודים וטיבטים כל השנה. בגסו קטנה שלווה בהרבה ממקלוד, והירוק העז של הטבע פולש לכל פינה בה.



בבגסו תוכלו להעביר את הזמן בשיעור סיטאר, חליל או צורפות, וגם ללמוד הוראת יוגה (או סתם ללמוד יוגה). זה מקום שליו להשתקע בו, לאכול טוב (אוכל הודי, פיצות, סלטים, שלום למלך ולמלכה, וכל מה שנפשכם חושקת בו... חוץ ממומו) ולדבר עברית. כיוון שדהרמסאלה היא מקום גשום בטירוף, בעיקר בעונת הקיץ, יהיו ימים שבהם רק תעברו מבית קפה אחד לשני, תאכלו, תשתו ותקראו, וכל זאת כשהגשם לא מפסיק לרדת, ורק נחלש או מתחזק מדי פעם. בדיוק מהסיבה הזו ישראלים רבים בוחרים לשכור את החדר הכי מעאפן וזול שבנמצא, ומגיעים אליו רק בלילה כדי לישון.
 אפשר גם לשכור רכב עם נהג ולנסוע לאמריצאר, מרחק של 6 שעות, לביקור במקדש הזהב ולטעימה מהודו האמיתית- הצבעונית, הצפופה והמבולגנת. וגם הקדושה.







אמריצאר היא העיר הקדושה לסיקים, בני דת מיוחדת שיש בה אל אחד וספר קדוש, כמו אצלנו. חבל פונג'אב הוא ביתם של רוב הסיקים. הפונג'אבים ידועים כערסים של הודו, ותפגשו אותם כבר בדהרמסאלה, שם הם נופשים. הגברים חצופים, ולא יפסיקו לצלם את הנשים שביניכם, גם במקומות כמו קודש הקודשים של המקדש, בהם אסור לצלם. עצתנו- לשמור מהם מרחק ולהזעיף כלפיהם פנים אם הם זורקים הערות או שורקים, כדי שלא יקבלו רעיונות.
 למרות זאת, המקדש הוא חוויה קסומה שלא כדאי לוותר עליה. זה כולל את הארוחה שמוגשת בצהרים ומיועדת לעולי הרגל ולעניי העיר- טאלי צמחוני פשוט וטעים, שנמזג לכלי הפח שתקבלו מסירים ענקיים.



בחזרה לבגסו. את ערב יום שישי בילינו בבית חב"ד, שם הפליג הרב בסיפורים על קדושתו של רבי נחמן. ל"לב היהודי" בו היינו למחרת התחברנו יותר. היו שם הרבה חבר'ה (דתיים וחילוניים) לדבר איתם, ומסתובב שם גם בראדלי כהן, שהוא חלק מעמותת "לב עולם" (חפשו בטיפים) שעורכת טרקים משולבים בהתנדבות באיזור. אפילו עזרנו להכין את הארוחה שכללה לחמניות, סלט וחביתה.
 זה המקום להזהיר- אל תאכלו ביצים בהודו, גם אם זה בבית חב"ד או בית יהודי אחר. רוב הסיכויים הם שהקיבה שלכם תעמוד באוכל ההודי האותנטי, אבל לא בביצים נגועות בסלמונלה. קלקול הקיבה שלי הגיע כבר באותו הלילה, והוביל להתייבשות, שהובילה לעילפון. בנפילה הזו שברתי את שתי השיניים הקדמיות באופן שחייב טיפול שורש, ולכן הטיול קוצר מחודש לשבועיים. את העזרה הראשונה קיבלתי מד"ר RAHUL TANDON שיש לו מרפאת שיניים במקלוד. הוא רופא מעולה, אף שהציוד שלו נראה מיושן. אם אתם זקוקים- הוא האיש.

שלושת הימים הבאים עברו בטיפולי שיניים אצל רהול, בכאבים עזים שהלכו ובאו ובחולשה שלא הלכה לשום מקום. ידעתי שלא נוכל לצאת מבגסו וניאלץ לוותר על טרק עם בראדלי. עד שחברת הביטוח (כלל, שיצאו בסדר לגמרי) מצאו לנו טיסה לארץ, העברנו את הזמן בין סיטאר לארוחה לשופינג בחנויות הבגדים והתכשיטים שגודשות את הכפר הקטן הזה. אפילו הצלחתי לצייר קצת. תושבי הכפר יודעים שהוא מעורר השראה, ולכן בחנויות רבות תמצאו מחברות ועפרונות צבעוניים.

לבסוף נמצאה לנו טיסה, ועלינו על מונית ספיישל לדלהי כדי להספיק אותה. תוך עשר שעות לחוצות (ונהג אחד שלא ידע להגיע לשדה, למרות השילוט) הגענו לצ'ק אין, וכמובן שמלפנינו השתרך תור ארוך. זו הודו- הזמן פה גמיש ונצחי ומעגלי. אתה אף פעם לא באמת מאחר.

הפרק הבא יגיע כנראה בעוד כמה שנים, כשאשוב להודו לחווייה מתקנת, הפעם בלי ביצים.
 נמסטה!