פוסט 3: ורד הצפון

אחרי הצהריים (ואחרי רביצה בבריכה הקטנטנה ומקלחת טובה) סיירנו בחורבות של מקדש ח'מרי. ההסבר של טונג יכל להיות קצר, אבל נטייתו למשוך את המילים ולחזור על כל משפט פעמיים עשתה אותו ארוך כמו נהר קוואי ודביק כמו צהריים באיוטאיה. הוא שלח אותנו לנסוע במונית למקדש הבא, אבל אנחנו עייפנו ממקדשים ומדמי כניסה מופקעים, ולכן נסענו למלון. סטייסי ודייב התלהבו מה"פאב" שנפתח על מדרגות המלון והציע קנקן של שלושה ליטר הייניקן בשלושה בהט, או מחיר מצחיק באותה מידה. כך סגרנו את ביקורנו באיוטאיה, שהייתה בסך הכול תחנה בדרך לצ'יאנג מאי, "ורד הצפון".

 כדי להגיע לצפון הרחוק עלינו על רכבת שינה, חווייה ידידותית בהרבה ממה שניתן לצפות. עם רדת הערב, עובדי הרכבת סילקו את משטחי השולחנות ופתחו את הכיסאות למיטות, וריפדו אותן במצעים לבנים נקיים. כל המטען אוחסן במרחק הושטת יד, ופרטיות הושגה בהסטת וילון.

כיוון שבתנאי מחייה לא אופטימליים אני פורחת, התיידדתי מיד עם דיאנה ורייצ'ל, התוספות הטריות שלנו למסע, ועם הבחור התאילנדי שהיה אחראי על העברתן בשלום מבנגקוק לצ'יאנג מאי. בזמן שהן הלכו לשתות בירה בקנטינה של הרכבת, מעין קרון מסיבות שמח מאוד, נשארתי לדון איתו על פוליטיקה, כלכלה, ישראלים וטיולים. הוא סיפר לי על המשבר הפוליטי שפקד את תאילנד באותו זמן, כשראש הממשלה טקסין מכר מניות של חברה ממשלתית לסינגפור, ואני סיפרתי לו איך צה"ל עובד.

באותו לילה ישנתי אולי שעתיים. האור בקרון, טלטלות הרכבת וכל הסיטואציה החדשה לא אפשרו לי לנוח. התהפכתי מצד לצד כמו בננה מטוגנת, בלעתי משככי כאבים... כלום.

כשהגענו לצ'יאנג מאי לא היה זמן לנוח. לקבוצה הצטרפו עוד שתי אוסטרליות, אמנדה ואיבון, ועכשיו היינו בסך הכול שש בנות ודייב. לקחו אותנו לטיול מסחרי לגמרי במפעל משי, מפעל כסף ומפעל במבוק. המגמתיות של הסיור הכעיסה אותי, ובכלל לא היה מקום בגופי שלא כאב, אז חזרתי למלון בעוד היתר המשיכו את הסיור, ויצאתי לשופינג תרופות. בתאילנד אפשר למצוא כל תרופה, ואם בבית מרקחת אחד יאמרו לך שזה "not possible" לקנות אותה בלי מרשם מרופא, בחנות הבאה ימכרו לך אותה בשמחה.

בערב אכלנו במסעדה יקרה יחסית למה שהתרגלנו מבנגקוק, וניהלנו דיון משעשע על בירה. רייצ'ל התקשתה להבין שאחוז האלכוהול הוא יחסי לנפח המשקה, ולכן אם תשתה רק חצי בקבוק, תשתכר קצת פחות. אחרי הארוחה סיירתי עם הבנות בשוק הלילה. כמה מיקוחים מוצלחים הפכו אותי לעליזה. לכן כשראיתי כמה מטרים ממני תייר אבוד מול אשכול בננות, עזרתי לו לקבל מחיר הגיוני. כך הכרתי את הנריק, שבדי בן 20. החלפנו חוויות, חלומות ומידע שימושי. כשמטיילים לבד, צפויים לנו הרבה מפגשים. קיומם תלוי בנכונות שלנו להתחיל שיחה עם זר גמור. לא תאמינו לאן מגיעים בארץ זרה עם "בוקר טוב" או "וואו, חם היום". וכיוון שכל העולם מלא תיירים, כל ארץ זרה הופכת ידידותית. איבדתי את הדרך? אחפש מישהו עם מפה. נתקפתי געגועים הביתה? אשב לי בבית קפה מערבי להחריד, אשתה לאטה ואשוחח על כלום עם קנדי מבוגר שגם התגעגע למשהו מוכר. תמיד הסכמתי עם מה שכתב אלכס גרלנד ב"החוף", על איך שאנשים נוסעים לסוף העולם ומחפשים גם שם את הנוחות של הבית. פעם גם אני חשבתי שזה מאוס, עד שהגעתי לתאילנד. הבנתי שמה שמאפשר לאדם מערבי להחזיק מעמד חודשים ארוכים בתרבות זרה זה גיחות לתרבות שלו- ארוחה במקדונלד'ס, ספר באנגלית, בילוי בפאב מלא באמריקאים, או ישראלים, או בריטים. הטעימות הקטנות מהבית משקיטות את הגעגוע במקום ללבות אותו.

למחרת לקחתי קורס בישול. למדתי המון, אכלתי המון ונהניתי מכל רגע. בת הזוג שלי לשולחן גם כן נהנתה, כי נתתי לה את השרימפס והחזיר שהוקצבו לי. בערב יצאתי עם טונג והבנות לפאב, ממנו יכולנו לצפות בזירת איגרוף תאילנדי שבה התמודדו חובבים, ואחר כך באו, מיוזעים ולבושים עדיין ב"בגדי" ההיאבקות, לאסוף טיפים. משם נסעתי עם רייצ'ל ואמנדה ל"באבלס", המועדון הכי פופולארי בצ'יאנג מאי. כפי שהתאכזבתי לגלות, לתאילנדים אין ממש תרבות של ריקודים. הם מעדיפים לשבת ולשתות, ולצפות בנו המערביים עושים צחוק מעצמינו לצלילי האייטיז. פייר, מצחיק.