פוסט 5 ואחרון: השיבה לאתונה

כן, זה בהחלט היה עדיף על יומיים בלוטראקי (ספוילר לבאות).

אם יש מקום אחד ביוון שהסתיו עושה לו חסד רב, זוהי אתונה. מזג האוויר נוח, כל המחירים נחתכים לחצי, והאקרופוליס צפוף הרבה פחות, אם כי עדיין צפוף מאוד.

אם הייתם איתנו בפוסטים הקודמים, למדתם כבר שהצד הגברי במשוואה, נתי, חייב שהכול יהיה מתוכנן. אז למרות שהגענו לאתונה יחסית בבוקר, היינו חייבים למצוא מלון. האופציה הראשונה שבדקנו, מלון "ACROPOLIS VIEW", הייתה אמנם קרובה לאקרופוליס, אך מדכאת מכל שאר הבחינות. המלון ישן, החדרים אפלוליים, וכל זה ב70 יורו.
ההימור הבא, שהתגלה כשיחוק של הטיול, היה Athens Diamond. הוא שוכן בלב העיר, בצומת של הרחובות Volis & Metropoleus. הוא נמצא במרחק הליכה קצרה מכל האתרים ההיסטוריים והפלאקה, וכיוון שבהמשך הרחוב יש חניון- לא תצטרכו להזיז את הרכב כלל. בעונה הזו של השנה, כפי שציינו, המחירים צונחים, ולכן שילמנו רק 90 יורו על חדר של 180, במלון חדש, מעוצב בטירוף (כל חדר הוא אחר), נוח ועם ארוחת בוקר מ-ע-ו-ל-ה. וגם נוף יפה על מרכז העיר הסואן. קנינו. אגב, אחיו התאום של המלון הזה, הדיאמונד פלוס ששוכן ממש מעבר לכביש, הוא מלון בעיקר לירח דבש, כיוון שהחדרים מעוצבים בלבן בוהק וקצת זהב. הכינו את משקפי השמש.
 נתי התעקש שנקבל את החדר הכי פחות קיטשי. זה מה שיצא:



 התחלנו את השיטוט בפלאקה, שהיא פקעת צבעונית של מדרחובים שלווים, מלאים בחנויות מזכרות ובטברנות ובתי קפה. הלונלי פלנט הזכיר משהו על מסעדה כשרה, ואחרי שיטוט ממושך הבנו שהיא אינה קיימת עוד. משם הגענו לאקרופוליס, אליו נכנסנו לגמרי בטעות בכניסה אחורית מבלי לשלם. שיקולי קארמה וייצוג ישראל גרמו לנו לעבור את כל האתר ולרדת לצידו השני כדי לשלם תבין ותקילין (סטודנטים שמציגים תעודה מקבלים הנחה), ואז נמשך השיטוט.



 עברנו על פני האמפיתיאטרון האדיר של דיוניסוס, ואז עלינו עם נחיל התיירים אל הפרתנון, המקדש שנבנה לכבוד אתנה, האלה המגינה של העיר, שהייתה באופן כללי אישה רבת כשרונות. המקום היה בעיצומו של שיפוץ, מה שהורגש מאוד בכניסה (טרקטורים, פיגומים וכל היתר). ובכל זאת, שום דבר לא יכול לקחת מהעמודים האלה את הרושם שהם משאירים, ואת הדמיון שהם מעוררים. פעם המקום סחוף הרוחות הזה היה מלא ציורים צבעוניים, עיטורי זהב ואנשים בטוגות שהסתובבו בין המבנים. פעם לא היו כל כך הרבה הפגנות, כי הכול היה רצון האלים. אז היו באים לכאן במקום, נושאים תפילות ומבקשים בקשות.



 אחרי כמה דקות בין העמודים, תשימו לב גם אתם שהחלקים הבהירים יותר הם שחזור. ההבדל בצבעים מכוון, כדי שתדעו להעריך את מה שאמיתי.







 כשיורדים מפסגת הקודש וההיסטוריה, כדאי גם להקדיש כמה דקות לבקר ב"גבעת הזאבים", שנמצאת ממש מול הקופות של האתר. היא מספקת תצפית נהדרת על העיר, וגם על האתונאים שבאים לתפוס כאן שמש ולהתחכך בתיירים. בחיים לא ראיתי גוש סלע כל כך שימושי. חוץ מהכותל אולי.



 משם, רדו בשביל אל המוזיאון הארכיאולוגי. פרט להיותו מפלט מהרוח, פשוט בגלל שהוא לא גבוה וחשוף, הוא מכיל ארסנל עשיר ביותר של ממצאים משלל תקופות- חפצי נוי, כלי נשק, תכשיטים ומה לא. כמו שוק פשפשים, רק איכותי ולא למכירה. קחו כל עלון מידע שמציעים לכם. גם אם לא תקראו אותו עכשיו, תחכימו בעתיד.



 במבואה של המוזיאון נמצאים ראשיהם של גדולים וטובים. אפשר לצלם אותם, אבל השתדלו להימנע מפוזות מצחיקות. לפי תגובת השומרים, זה מאוד מעליב את היוונים.



המוזיאון מוקף בגן יפה, עם עוד כמה שרידים ומקומות שכיף לשבת בהם, אם אתם צריכים הפסקה.
למרות שמדובר באחד מהאתרים המתוירים בעולם, רוב האנשים גודשים את האקרופוליס ולא עוצרים בשום מקום אחר, כך שתמצאו עצמכם כמעט לבד. אם יש לכם קצת זמן, נצלו אותו כאן לפני שתחזרו לפלאקה ההומה.

אחרי שכיסינו את האקרופוליס והחלטנו לוותר על האתרים היהודיים (בית הכנסת "עץ החיים" ואנדרטת השואה שהוקמה לידו ב2010), יצאנו לשופינג, בעיקר כדי למצוא מתנות לאחיינים הרבים של נתי. שוטטנו לאורך שד' סינטגמה, איפה שנמצאת גם הספרייה הלאומית המדהימה ביופיה (נראית בטח כמו שהפרתנון נראה לפי 3000 שנה), והאוניברסיטה הטכנית של אתונה. בנות, "הונדוס" זו חנות כלבו נהדרת, אם בא לכן לפנק את עצמכן קצת. יש כמה סניפים שלה במרכז העיר, ששווה שיטוט לכל מי שאוהב קניות, אקשן ואנשים.

בערב אכלנו באחת ממסעדות התיירים ברחוב אדריאנו (Adrianou), זה שנמתח למרגלות מתחם האקרופוליס. האמת שהיה נהדר. השתכנעתי שגם אם היוונים מתאמצים, הם לא מצליחים לעשות אוכל "מלאכותי". להכול יש טעם. הכול מרגיש אותנטי. אגב, אתם חייבים לנסות את ה"קרטופי", כדורי הירק המטוגנים. אין כמו הקישוא.

 סיימנו את הערב בטיול סביב האקרופוליס. אסור להיכנס, כמובן, אבל בלילה מקדש הפרתנון מואר, ומושך לאזור אפילו את האתונאים הצעירים והפוחזים, שהיסטוריה לא אמורה לעניין אותם. הוא נראה קרוב להפליא כשהוא ככה, ולכמה דקות באמת חשבתי שהעבר הרחוק של אתונה קרוב יותר מההפגנות האלימות ששטפו אותה רק שבוע לפני שבאנו.



מיותר לציין שחששותיי התבדו. האתונאים מילאו את בתי הקפה ברחובות שסביב המלון שלנו, ישבו להם בשולחנות שטופי השמש, עם משקפי שמש ובגדים אופנתיים, עישנו ודיברו ושתו פראפה קר. השאנטי של יוון נראה חזק יותר מכל כעס על הממשלה ועל המשטרה.
זה הזכיר לי קצת את ימי המשבר הכלכלי של 2006 בישראל (זוכרים?) כולם דיברו על כמה שקשה, אבל המסעדות היו מלאות ורושפלד עדיין לקח 100 ומשהו שקלים לסטייק.
היוונים ואנחנו די דומים בקטע הזה. השאלה היא רק כמה רחוק אנחנו מוכנים להגיע כשנשבר לנו. הם הגיעו רחוק מאוד, חלקם סיכנו את חייהם, ובסופו של דבר בוטלה מדיניות הצנע. למרות ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי, לנו הישראלים יש עוד דרך ארוכה ללכת עד שנהיה כמו האתונאים. ועד אז- בואו לאתונה. סבבה פה שלא רוצים לחזור.

 יאסו!