בבוקר אני זוכה לזריחה יפיפיה מעל ל- Miller Lake. פיצוי לעוד לילה כמעט בלי שינה…
אני אורזת את המחנה שלי ויוצאת לדרך בסביבות 7:40 – ליום אחרון על השביל.
השביל מזגזג קצת, עולה ויורד לסרוגין – בשיפוע לא משמעותי מידי. אחרי כמייל וחצי מתחילה ירידה ארוכה ל- Virginia Creek.
כצפוי, אחרי שאתמול התלבטתי אם להשאר ללון לצד מילר לייק או להמשיך ללכת, אני מחפשת ליד כל פלג סמוך לשביל מקום לאוהל. וכמובן שיש כאלו בשפע… שפע של נקודות מים, שפע של נקודות לאוהל.
כל עוד השביל יורד בערוץ – מדובר בנקודות בודדות שיכולות להספיק לאוהל אחד, פה ושם. אבל למטה, כשהשביל חוצה את Return Creek ו- McCabe Creek – יש משטחים מצוינים ורחבים שיכולים בקלות לאכלס מספר אוהלים.
מדובר בשני נחלים רחבים שהחצייה שלהם בתחילת העונה יכולה להיות מסובכת, אבל השנה אני פשוט מדלגת על כמה סלעים ולא מרטיבה אפילו את סוליות הנעליים.
אני הולכת בבוקר בקצב מהיר, כל הזמן בתוך יער.
אחרי המנוחה המתבקשת בתחתית הערוץ, כשהפאוץ' שלי מלא במים שסיננתי מהפלג האחרון (אין מים מכאן עד ל- Glen Aulin, מרחק של כשמונה מייל!), אני מתחילה לטפס עם השביל. אבל זו לא עלייה ארוכה והשביל מתמתן מאוד אחריה. מכאן ועד Glen Aulin השביל הוא במגמת ירידה קלה – אבל בעצם הוא עולה ויורד לסרוגין, עם שיפועים קצרים ולא מאוד משמעותיים.
-
כמעט מהבוקר, ויותר ויותר ככל שאני מתקרבת ל- Glen Aulin, מורגשת תנועה של אנשים על השביל. אני פוגשת כמה וכמה אנשים בודדים וצמדים עם תרמילים גדולים ואפילו קבוצה די גדולה עם מדריך ותרמילים קטנים.
השביל, שהתפתל ביער כל הבוקר, נפתח עכשיו, בקטעי אחו צהוב ויבש מאוד. הנופים מסביב הם של צוקי גרניט.
Yosemite!
-
באחו כזה אני פוגשת שיירה של מטיילים על סוסים. בראש רוכב בוקר “אמיתי” שמוליך 2-3 פרדות עמוסות ציוד, אחריו 5 תיירים ואחרון בוקר צעיר נוסף שמוביל אף הוא 2 פרדות עמוסות לעייפה. אני מאוד מרחמת על הבהמות גם בגלל המשקל העצום שהם צריכות לסחוב וגם בגלל שאחת משתי הנשים שבחבורה “חופרת” בקולי קולות… אני זזה הצידה כשהשיירה מתקרבת, נותנת להם לעבור. השביל מאובק והשיירה מותירה אותי עטופה באבק ועם אזניים כואבות… עוד לא חזרתי לציביליזציה וכבר קצת בא לי לברוח...
-
מעט הלאה משם, ביער, כ- 3 מייל לפני שאני מגיעה למחנה, אני מזהה לפתע Coyote! בעוד אני מאוד נרגשת מהמפגש, הוא לא עושה סימנים שהוא מתרגש ממני במיוחד. מבלי להעיף מבט לכיווני, הוא ממשיך לצעוד ביער, ליעד כלשהו שיש לו בראש, אפילו לא עוצר לשנייה כדי לדגמן לי… אחרי שאני מצלמת לו שלוש פעמים את הזנב, אני מצליחה להתעשת קצת:
ב- 12:30 אני כבר ב- Glen Aulin!
Glen Aulin הוא אחד ממספר מחנות אוהלים קבועים שממוקמים בנקודות אסטרטגיות ברחבי הפארק. המחנות משמשים גם כ- packing station (תחנות סוסים) והגישה אליהם היא בהליכה או ברכיבה בלבד. אין בסמוך אליהם כבישים.
הלינה באוהלים הקבועים היא במתכונת של full board (לינה + ארוחות), היא לא זולה בכלל (סדר גודל של 165$ לאדם באוהל משותף כזה) ויש להרשם הרבה זמן מראש (יש הגרלה על מקום באוהל).
בחלק מהמחנות (אולי בכולם, אני לא בטוחה) יש גם backpacker's campground שבדרך כלל יש בו שרותי שדה ומים זורמים (מברז) אבל לא יותר מזה. ה- campground הללו ממוקמים בנפרד מהמחנה, אבל בסמוך אליו. בגלן אולין יש קמפגראונד חביב כזה, מאחורי המחנה.
עוד אינפורמציה על ה- high sierra camps:
http://www.yosemitepark.com/high-sierra-camps.aspx
המחנה ממוקם ממש בצמוד ל- White Cascade – מפל מים אדיר שמתחתיו יש בריכה טבעית מזמינה.
אני יושבת ממול למפל על ספסל עץ, אוכלת ונחה. הלכתי כבר כ- 12 מייל ויש לי עוד כשישה.
6 מייל אחרונים על ה- PCT.
מממ… לפחות להפעם 
-
בערך ב- 13:10 אני יוצאת שוב לדרך.
השביל מתחיל בעלייה מאובקת במיוחד בין סלעים בקטע שניכר כי עוברות בו שיירות סוסים רבות (אני פוגשת שתיים כאלו בדרך).
ההליכה היא לאורך ה- Tuolumne River שזורם בחוזקה בקטע הראשון. אני חולפת על פני מפל אדיר נוסף (Tuolumne Falls), חוצה גשר – ואז השביל מתמתן, ערוץ הנהר מתרחב והזרימה איטית ונינוחה.
ההליכה בקטע הנ”ל יפה מאוד – הנהר משגע!
-
אבל בהמשך השביל מתרחק מהנהר, הוא נשאר מאובק להחריד וחולף בתוך יער יבש מאוד ולא יפה במיוחד.
כצפוי יש הרבה מאוד מטיילים בקטע הזה (אחרי גלן אולין) – מטיילי יום ו- backpackers כאחד.
אני מתחילה להרגיש שהקסם פג… חם לי ואחרי היום הקצר ש”אירגנתי” לעצמי אתמול – הדרך היום מתארכת ומתארכת…
-
ב- 16:30 בערך אני מגיעה אל הכביש – Hwy 120. וזהו!
פתאום אני חווה פרץ אדיר של רגשות. העיניים שלי מתמלאות בדמעות. כשאני צועדת לאורך הכביש – בדרך ל- Tuolomne Meadows Campground אני שולחת הודעת טקסט נירגשת לורד, חברתי הטובה והמעודדת מס' אחת שלי – מרגישה צורך לשתף אדם קרוב בהישג.
-
סוף מסלול, קצת בדומה להתחלה – יש בו משהו מאוד עוצמתי, “גדול מהחיים” – ומצד שני יש בו גם משהו שהוא קצת... “anticlimax”. אף מופע זיקוקים לא מאיר את השמים לכבודי, אין במת כבוד ולא קיבלתי מדליה 
זה מרגיש לי כמעט כאילו “סתם הפסקתי ללכת” ובעצם – זה בדיוק כך. את החגיגה שמתרחשת אצלי בפנים אני מחליפה, די מהר, בהתארגנות לעוד לילה באוהל…
-
לא הפכתי ל”חיית שטח” (שקצת קיוויתי להפוך) במסלול הזה, בעצם די נשארתי אותה ענבר. ישראלית, בת, אחות, אחיינית ודודה, אוהדת מכבי, former PCT hiker...
באמצע הלילה, משהו מושך את תשומת ליבי. קול או תנועה מחוץ לאוהל, אני כבר לא זוכרת. אני מסתכלת החוצה דרך שתי השכבות של הבית הקטן שלי ורואה בבירור צללית של… דוב! אני מרגישה את הלב שלי דופק בחזקה אבל כשאני רוצה לצעוק אני מרגישה משותקת, לא מסוגלת להוציא הגה. אני ממשיכה לשכב, בחוסר אונים, בלי יכולת לזוז. הדוב עומד עכשיו על שתי רגליים אחוריות, ממש בצמוד לאוהל שלי. אני יכולה לזהות, בקצה כפות הידיים שלו – את הצפרניים החדות, הארוכות. אני מרגישה את הדם אוזל לי מהפנים, “תצעקי!” אני מנסה לצוות על עצמי. אני באתר קמפינג מסודר ויש אוהלים סביבי – “תשרקי במשרוקית, אנשים ישמעו ויבוא לעזור” – המוח מתחנן. אבל הגוף משותק מפחד – לא נשמע להוראות. הצללית הולכת ומתקרבת, הולכת וגדלה – עוד שנייה הציפורניים החדות יחדרו את השכבות הדקיקות של האוהל שלי… אבל, רגע!, משהו לא מסתדר לי… הלכתי לישון עם כובע הפליס מכסה את הפנים עד קצה האף – אז איך לעזאזל אני רואה?!?!?!
בתנועה מהירה אני מסירה את הכובע מהעינים – ורואה רק את הצלליות, הבלתי מאיימות, של העצים על הדפנות הבהירות של האוהל שלי שמוארות באור החזק של הירח.
ברגע האחרון, ממש לפני שניטרפתי ע”י הדוב – התעוררתי 
