WHR Day 5

יום ארוך-ארוך-ארוך, מאתגר, מתיש ו... נהדר!

 רביעי, ה- 7 לספטמבר.

הלילה שבו לנתי ב- Cabane du Mont Fort, שינה לי את הטרק -; בעיקר מהבחינה החברתית (אבל לא רק).
בארבעת הימים הקודמים, למרות מפגשים נעימים מאוד עם מטיילים אחרים, הלכתי בעיקר לבד. זה לא בהכרח רע -; לפחות בשבילי. אני "חיית חופש" והניתוק הזה, ממחויבות לכל אדם אחר, מכל מטרה שאינה כרוכה במסלול הפרטי, המיידי שלי -; עושה לי המון טוב.
זה מתחבר עם העובדה שאחרי ארבעה ימי הליכה, אני כבר לא ממש זוכרת איזה יום היום או כמה ימים אני הולכת... ואני צריכה להזכיר לעצמי לשלוח מדי פעם אות חיים לאנשים שדואגים לי בבית (או לפחות להדליק מדי פעם את הסלולארי, כדי שהם יוכלו להזכיר לי).

אבל יש אנשים, שכשאני נתקלת בהם (במצב נתון) -; משהו מתחבר לנו.
 וזה קרה לי בעוצמה אדירה עם טוניה ומרק, ננסי וג'ים -; הידועים בכינוי השביל שלהם: Team Alaska!
אומצתי.

מדובר בשני זוגות חברים טובים, אמריקאים מאנקורג' שבאלסקה (לא פחות), שמבוגרים ממני בלמעלה מעשור (כולם בני 50+). כולם חיים הרים (אלסקה, כבר אמרתי) אבל אין להם הרבה מאוד נסיון בטרקים כ"כ ארוכים.
הם הולכים הרבה יותר לאט ממני, קמים מעט מאוחר יותר, מתארגנים במשך זמן רב יותר, בוחרים לפעמים באלטרנטיבות אחרות ולנים במלונות (בחדרים פרטיים) כשאפשר.
 אבל איכשהו נוצרה הכימיה (שהלכה והתחזקה בימים הבאים), נתקבלה ההחלטה (ונפלה בחלקי הזכות!), והצטרפתי אליהם בבוקר היום החמישי...


עזבנו בבוקר את Cabane du Mont Fort תחת "אזהרה" שמהצהרים עשוי לרדת גשם.
היה קצת קריר וקצת מעונן אבל, לפחות לטעמי, מזג האוויר היה ממש מושלם לאתגר הצפוי לנו (אין טיפה של צל לאורך כל המסלול כמעט).

 החלק הראשון של היום -; בין Cabane du Mont Fort ל- Col Termin (הראשון מבין שלושה מעברי הרים הצפויים לנו היום) -; הוא מסלול צר ברובו (אבל לטעמי -; לא חשוף מדי) המכתר את צלע ההר, גבוה מעל Val de Bagnes. המסלול אינו קשה, העלייה מתונה מאוד במרבית הדרך, והנוף -; של העמק וההרים מצידו השני (ה- Mont Blanc Massif ובעיקר ה- Combin Massif) -; מרהיב.

בחלק הזה של המסלול (השביל נקרא גם "Sentier des Chamois") ניתן להבחין בהרבה מאוד Ibex (דווקא Chamois לא ראינו שם).

העלייה ל- Col Termin (בגובה 2648מ') אינה קשה, והנוף ממנו מרשים כשה- Combin Massif הוא עדיין המאפיין השולט אבל ממש מתחת ל- col, מצידו ה"שני" -; המזרחי -; מופיע אגם ירקרק, יפיפה -; Lac de Louvie.

אחרי המנוחה המתבקשת ב- col, המשכנו ללכת -; הירידה מה- col מעט תלולה אך קצרה ולא מסובכת, כשאנו מתעלמים מהשביל המוליך בתלילות למטה - לאגם. אלא שכ- 10 דקות בהמשך השביל טוניה שמטה בטעות את המצלמה שלה שחמקה והתגלגלה במדרון... במשך כשעה, חיפשנו אחר הנרתיק האדום ללא הצלחה L לפני שנאלצנו להודות בכישלון.

השביל (שפונה כאן לכיוון צפון-מזרח), מוביל אותנו בהדרגה לעולם אחר, מרתק, "קשוח", בלתי סלחני. הצמחייה הנמוכה שליוותה אותנו מאז עזבנו את הבקתה מוקדם בבוקר, הולכת ומתמעטת. אנחנו חוצים מספר "שדות" בולדרים גדולים לפני הטיפוס הסופי (לא קל) ל- Col de Louvie (בגובה 2921מ').

 מעברו השני של Col de Louvie, אנחנו בלב ליבו של מדבר קרחוני (Grand Desert). הנוף "ירחי", מסתורי, עקר, סלעי לחלוטין. אגמים קטנים בצבע כחול-אפור, חלבי מנקדים את הקרקע וקרחונים לבנים מכסים את ההרים. האדמה מכוסה דרדרת (scree) או סלעים בצורות שונות וגדלים שונים. רק לעיתים רחוקות ניתן להבחין, בין רגבי האדמה האפורים, ב"כיסי אופטימיות" קטנטנים בהם פורח איזה פרח (צהוב בד"כ). השמיים -; האפורים בעיקר -; רק מוסיפים לדרמטיות הטוטאלית של הנוף ה"מאיים", מעורר יראת-כבוד הזה.

שוב אנחנו עושים את דרכנו למטה -; לעברו השני של ה- Col (ירידה די תלולה לעיתים, בטוואי שטח לא פשוט שדורש תשומת לב רבה).

מאחר ואני מהירה בהרבה מיתר חברי הקבוצה, די מהר התפתחה לה דינאמיקה (שנשמרה גם בהמשך -; בימים הבאים) שלפיה אני היא זו שהולכת בראש (ובד"כ ג'ים מיד אחרי, אחריו ננסי ובמאסף -; מרק וטוניה). אני עוקבת ב"אדיקות" אחר הסימון ע"ג הסלעים -; ומוצאת שהוא ברור ונוח.
אנחנו מוצאים את דרכנו אל תחתית העמק הקרחוני, מנוקד האגמים. חוצים את הנהר של מי הפשרת הקרחון ומנווטים בזהירות אל הצד השני של שדה הסלעים והדרדרת.
שם אנחנו חוזרים לטפס, למעלה, במדרון הסלעי לעבר מעבר ההרים השלישי שלנו להיום -; Col de Prafleuri (בגובה 2965מ').

אנחנו מתקדמים מאוד לאט, ואני -; שהולכת בראש ומחכה ליתר לעיתים קרובות, זוכה להגיע ראשונה למעלה בתום טיפוס לא קל.
 אני מוצאת את עצמי שם לבד -; נרגשת כמעט עד דמעות. השילוב של המאמץ שמחזק את תחושת ההישג -; יחד עם הנוף המהמם שעוטף אותי מכל עבר והוא מיוחד כ"כ, דרמטי כ"כ, מרתק כ"כ בעיני.

לאט, לאט הם מצטרפים אלי -; קודם ננסי וג'ים ולבסוף גם מרק וטוניה -; אנחנו חולקים את ההתרגשות כמו חברים ותיקים ואני מבינה שביום אחד בלבד, שהוא אמנם עמוס מאוד בחוויות, התקרבתי כ"כ לארבעת האנשים המדהימים האלה...

בדרך למטה ממעבר ההרים השלישי שלנו היום, הברכיים כבר צועקות והעייפות מורגשת (אנחנו שעות ארוכות על השביל). הדרך עוד ארוכה עד לבקתה (ירידה ארוכה ולבסוף עלייה קצרצרה).
 אנחנו לא ממהרים, עוצרים לנוח כשמישהו מחברי הקבוצה צריך. ממש לקראת הסוף אנחנו נהנים לפגוש -; די מקרוב -; קבוצת Ibex ביניהם זכר מרשים, אדיר מימדים (אנחנו עומדים ומתבוננים בהם, שעה ארוכה).

ו... זהו! הגענו!
שלמים ובריאים, גם אם קצת מותשים, ל-Cabane de Prafleuri המבודדת -; המחסה הבטוח שלנו ללילה זה.


ג'ף הבריטי כבר שם (נהנה ממרק חם לפני שיעמיס את התרמיל הכבד ויצא לדרך, לחפש מקום באמצע המדבר הסלעי להקים בו אוהל).
וגם שון וג'נט -; זוג אירים חמודים, בערך בגילי, שישבו איתנו לארוחת הערב בבקתה אתמול ועקפו אותנו בקלילות בתחילת המסלול הבוקר (כמו שקורה בכל יום אח"כ).
וארבעת האמריקאים הצעירים (מקליפורניה).
וג'ורג' ורנאטו הפורטוגלים המקסימים (שהולכים הכי לאט) ויחדרו לליבנו בימים הבאים (בשלב זה אנחנו עוד תוהים האם הם אב ובן והאם ג'ורג' המבוגר, הנעים, השתקן בכלל דובר אנגלית).
ושני בחורים צעירים, צהבהבים, מפינלנד -; שאנחנו לא מזהים בשמות עד לסוף המסלול -; אבל אנחנו פוגשים אותם שוב ושוב ואוהבים אותם מאוד.

אלו מסתמנים כ"צוותים" שהולכים במקביל אלינו לאורך כל המסלול. כן, אנחנו פוגשים עוד אנשים לאורך הדרך. ומתחברים לרבים מהם לשיחה של ערב, לקטע מסלול או לרגע חולף שנצרב בזיכרון -; אבל אלו הצוותים הכי "משמעותיים".

 ואני -; צוות של אישה אחת ("little team Israel") -; שסופחה ל- "Team Alaska" (כבר קיבלתי הזמנה "רשמית" להצטרף אליהם גם מחר!) וזוכה בהמשך להגדרות שנעות בין "our Israeli guide" ל- "she's already part of our family" . מרגישה שהכבוד הוא כולו שלי!


ליום ההליכה השישי