השקמה בחמש וחצי, קפה של בוקר ממכונת האספרסו של יעל (יש יתרונות בלישון בבית ולא ביער), אנחנו אורזים את הציוד, מכינים סנדוויצ'ים לדרך, נפרדים בחיבוקים ותודות מיעל, וקדימה, לארבל. חמש דקות אחר כך אנחנו לצד כביש 66, מחליפים גלגל בג'יפ. אפשר להגיד הרבה דברים על טויוטה, אבל החלפת גלגל בלאנד קרוזר יכולה להיות קצת יותר פשוטה. עברו חמישים שנה מאז שהיה לאמא שלי ג'יפ סופה, אבל החלפת הגלגל בסופה בשנת 1966 לא שונה בהרבה מהחלפה של גלגל בלאנד קרוזר בשנת 2016. נקודה למחשבה למהנדסי טויוטה. 35 דקות (מדדנו) ואנחנו חזרה על הכביש לכיוון ואדי אל חמאם.
משאירים את הרכב בכניסה לכפר, בחניון מסודר, ויוצאים לכיוון הר ארבל. הדרך נעימה ומוצלת והעלייה ממש לא קשה. אחרי שעה של טיפוס אנחנו מגיעים למרגלות מערות ארבל. זוהי מערכת שלמה של מערות החצובות על מדרונות ההר. מערות אלה היו מערות מגורים עם שלל מתקנים חצובים בסלע - מקוואות, בריכות ובורות מים, מערכת ביצורים גדולה, מבואות, מעברים, קירות מגן ומדרגות. המערות היו כאן כנראה עוד מתקופות פרה היסטוריות, ושימשו במהלך השנים את תושבי ארבל היהודים כמקום מסתור מפני הורדוס בשנת 39-40 לפנה"ס, ומפני הרומאים בשנת 66 לספירה. מאוחר יותר השתמשו הממלוכים, הצלבנים והטורקים במקום כנקודה צבאית ואף בנו כאן מבצר. סיפור הגבורה של מגני ארבל מפני חיילי הורדוס מופיע בכתבי יוסף בן מתתיהו והוא דומה במהותו לסיפור מגני מצדה, רק בלי ההתאבדות ההמונית. אנחנו מקיפים את ההר מצפון ומגיעים לסדרה של סולמות ברזל וגשרונים על הסלע המעלה אותנו לגובה 181 מטר, לפסגת הר ארבל. בדיוק שעה וחצי מתחילת הטיפוס אנחנו יושבים מתחת לעץ החרוב שבמצפור הפסגה, נהנים מהבריזה והנוף ומהרהרים בעובדה שההר הזה הולך ונהיה גבוה משנה לשנה. פעם היה ממש קל לטפס עליו, אבל היום הוא כנראה יותר גבוה, כי זה הולך ונהיה קשה. או שאולי אנחנו מזדקנים? לא יכול להיות, הרגע טיפסנו על הר ארבל.…
לוח התצפית המוצב כאן מסביר לנו מה אנחנו רואים – ורואים מכאן הכל – את כל הרי הגליל ורמת הגולן, את בקעת כנרות ושפך הירדן. פשוט תצפית מדהימה בלי אף גבעה או הר שיחסמו לנו את שדה הראייה. מכאן יורדת דרך עפר רחבה לכיוון טבריה. אחרי הטיפוס על ההר, ההליכה בדרך היא קלה ונעימה. הדרך עוברת ליד מאגר מי קולחין גדול ובשדות כפר חיטים. מימינו אפשר לראות את בקעת ארבל ואת הר קרני חיטים, שעליו ,כזכור לכם מהיום השני של השביל אז טיפסנו עליו, הביס סלאח א-דין ב-1187 את צבא הצלבנים ומוטט את שלטונם בארץ. ממש בכניסה לכפר חיטים אנחנו מבחינים בתנועה בין השיחים. בקושי מספיקים לשלוף את המצלמה לפני שמבין השיחים פורצים שני צבאים גדולים ודוהרים במעלה הגבעה שמימיננו. איזה חיה יפה זה צבי. חבל שלא רואים אותם יותר. אנחנו מקיפים את כפר חיטים ממזרח ומנסים להבין למה בית ההארחה של הכפר נטוש. הנוף כאן מדהים, מזג האוויר נפלא, נראה שהשקיעו כאן הון בתשתיות, אבל הכל עומד נטוש ועצוב. עוד טיפוס קטן, ירידה קלה, ושביל ישראל מגיע אל כביש 7717 – כביש טבריה - כפר חיטים.
אנחנו מחליטים לוותר על ההליכה בתוך טבריה, ומזמינים את עדאווי (מי שצריך מונית בסביבה מוזמן להתקשר – 0544866638) שייקח אותנו חזרה לוואדי אל חמאם. עדאווי מספר לנו שוואדי אל חמאם היה במקור ליד קריית שמונה, וב-48 הציעו להם אדמות על שפת הכינרת. זקני הכפר החליטו שזה לא מתאים, וביקשו אדמות באחד העמקים בסביבה, "רחוק מן העין". היום הם די מצטערים על כך, כי ערך הקרקעות על שפת הכינרת הרקיע שחקים. אנחנו מבקשים מעדאווי המלצה על מסעדה טובה בדרך הביתה (הוא מטורען אחרי הכל) והוא מציע לנו לבדוק את מסעדת נימר, אבל לא זאת שעל כביש 65, אלה המסעדה הנמצאת בכביש הכניסה לטורען, בתחנת הדלק פז. "ותגידו שעדאווי שלח אתכם". אכן, מקום מעולה לסיים בו יומיים של טיול בשביל ישראל. "מסעדת ושווארמה נימר" בתחנת פז היא מסעדה מקומית, עם מעט תיירים והרבה תושבי טורען. הסלטים מעולים (גזר מתוק מבושל עם פלפלים טריים לא אכלנו אף פעם), החומוס משובח והשווארמה מצוינת. גם המחירים בהתאם – מגש שאוורמה, חומוס, לבנה, סלטים בלי סוף, ומג'דרה למיכלי הטבעונית, עלו לנו 200 ₪, כולל המון שתייה קרה, כראוי למי שזה עתה טיפס על הר ארבל.
