את היום אנחנו מקדישים לחצי האי נוטו, חצי אי הבולט כ- 70 ק"מ צפונה, לתוך ים יפן. זהו אזור מיוחד בפשטותו ובאופי הכפרי הצנוע שלו. בתי העץ הקטנים מוגנים בחומות עץ בשל הרוחות החזקות המגיעות מהים, והאורנים נוטים על צידם וגדלים בצורת "דגל". הכביש עובר בין כפרי דייגים. לאורכו מתוחים שבילי הליכה עם נקודות תצפית על הים והמצוקים. המסורת המקומית קושרת את ההוד למאבק המיתי בין משפחת טאירה, למשפחת יוריטומו. משפחת טאירה המובסת זכתה למקום כבוד ברומנטיקה היפנית. אחד מבניה, כך מספרים, הסתתר כאן בין הצוקים כשנמלט מיריבו.
אנחנו מתחילים את הטיול ב-Chirihama Nagisa Driveway – קטע חוף של כ-8 ק"מ שהוכשר לנסיעת רכבים רכים. אפשר לנסוע כאן עם כל רכב ממש על קו הגלים. זה מטורף. מאות מכוניות נוסעות על קו המים, מפעם לפעם עוצרים, חלק נכנסים למים (קור אימים) ואפילו ראינו מישהי משתזפת ליד רכב חונה. יפן.
ביציעה מהדרך יש מלון קטן, שהיתה בו כנראה תחרות בניית ארמונות בחול לפני זמן מה, כי חלק מהיצירות עדיין כאן. סמוראים, מפלצות ואפילו החתול המפורסם, זה שמנופף ביד. חמוד.
אחרי כמה מקדשים, עיירות קטנות וציוריות ונמלי דייגים (ריקים, הספינות בים), אנחנו עוצרים לארוחת בוקר יפנית מאוד על הנוף של מערת גנמון, אצל שתי סבתות כפופות. מערת הים ושער הסלע של Gammon הן שתי האטרקציות העיקריות לאורך חוף כאן. גנמון (שמשמעותו שער סלע) ומערת הים של גנמון ממוקמים זה ליד זה, והיפנים החליטו להפוך אותם לאטרקציה תיירותית. לא שיש כאן יותר מה לראות מבנקרות ראש הנקרה, אבל עם המלון שהוקם כאן, שלושה בתי קפה, רשת שבילים מסודרים ונקודות תצפית, ומזח סירות המפליגות לתצפית על הסלעים מהים, זו ממש אטרקציה. יש מה ללמוד מהחבר'ה האלה. אנחנו מעבירים כאן שעה קלה בטיול על החוף, ושוב, רק מתוך כבוד ליפנים שמסביבנו (אין כאן קצה זנבו של אדם לבן) אנחנו לא צועקים. מקסים.
התחנה הבאה היא Hatago Iwa Rocks, הידועים גם בשם Noto Futami, הם זוג סלעים קדושים הממוקם בים כמה קילומטרים מצפון סלע גנמון. הסלעים קשורים זה לזה בחבל עצום, והיפנים מכנים אותם "הסלעים הנשואים". הם באמת מרהיבים.
מכאן לחוף קוטגורמה (Kotogahama Beach) בקצה הצפוני של רצועת חוף נוטו-קונגו (-Noto Kongo Coast). החוף מפורסם בחול המזמר שלו (הנקרא גם חול בוכה). החול משמיע קולת ייללה כאשר גוררים עליו רגליים. הצליל נחשב לאחד מ-"100 הצלילים של יפן". זה אכן ממש משעשע, אבל כמות הטינופת על החוף לא מאפשרת לנו ליהנות ממנו.
לקינוח אנחנו מבקרים במקדש Sojiji, מקדש זן-בודהיסטי שהיה פעם המקדש החשוב ביותר בזן בודהיזם היפני, הכולל 16,000 מקדשים. למרבה הצער, בנייני המקדש ניזוקו בשריפה בשנת 1898 ותפקיד המקדש הראשי של כת הזן הועבר למקדש ביוקוהמה. המקדש בשיפוצים, אבל אפשר להיכנס להיכל הבודהא, וכמובן להחתים גושווין.
ליובל יש היום יומולדת, והיא מזמינה המבורגר של "גודבורגר" לארוחת ערב. גודבורגר היא מאכליה קטנטנה בקאנאזאווה (שלושה שולחנות וחמישה מקומות על הבר) שכמעט כל לקוחותיה ישראלים. אנחנו עומדים 40 דקות בתור, ומחכים 30 דקות ליד השולחן שהטבח יכין לנו את ההמבורגר. טעים, אבל ממש לא שווה את ההמתנה הארוכה. ראו הוזהרתם. היתרון המרכזי של הגודבורגר הוא מיקומה של המסעדה. היא נמצאת בלב רובע Nagamachi, שהיה רובע מגורי סמוראים, וממוקם ממש למרגלות טירת Kanazawa. האזור משמר אווירה היסטורית עם שרידי מבנים סמוראים, יש בו רחובות קטנים בהם זורמים מים בתעלות פתוחות, וההמתנה להמבורגר היא באווירה ממש נעימה. אחרי הארוחה אנחנו משוטטים קצת ברובע וסופגים אווירה סמוראית.
חזרה הביתה, פיפי ולישון, היה יום ארוך. אבל אם כבר הזכרנו פיפי, אני חייב כמה מילים על השירותים ביפן. כמו כל דבר שהם עושים, גם את השירותים המערביים היפנים שידרגו בכמה רמות. האסלה המערבית נכנסה ליפן רק אחרי מלחמת העולם השניה, בהשפעת החיילים האמריקאים שהגיעו לכאן, ורק בשנת 1980 (אתמול, במונחים הסטוריים) פותחה האסלה היפנית ע"י חברת TOTO. אבל איזה פיתוח. נתחיל מזה שהאסלות המשוכללות (כמו בכל דבר יש רמות שונות של אסלות, ואני מדבר על הטופ) מזהות אתכם עם כניסתכם לחדר השירותים, מדליקות את האור ומרימות את מכסה האסלה לכבודכם. זה מרגיש קצת כאילו האסלה קדה לכם קידה. בכניסה מחכה לכם זוג קפקפי שירותים, אותם נועלים בחדר השירותים בלבד. ליד האסלה, או על הקיר, נמצא פאנל ההפעלה של האסלה, שנראה מתאים יותר לתא טייס בחללית, מאשר לחדר שירותים.
מכאן (אחרי שהשתלטתם על היפנית, כי ברובם אין מילה באנגלית) אתם שולטים בכל הפעולות של האסלה וקובעים עוצמות, טמפרטורות, וכו'. המושב ארגונומי, ממש נוח לישיבה ומחומם! ניתן לקבוע את הטמפרטורה ואת שעות החימום (כדי לחסוך אנרגיה). ברגע שהתיישבתם, האסלה מתחילה לנגן מוזיקה שקטה ואתם יכולים לבחור בין קול מים זורמים, מוזיקה קלה, או קולות לוויתנים (ועוד, ועוד אופציות שעלו בראשו ההוזה של מי שתיכנן כל מערכת). המטרה היא שלא ישמעו מבחוץ מה אתם עושים כאן בפנים, ליפנים (בעיקר ליפניות) יש עם זה בעיה קשה. סיימתם? עכשיו אתם יכולים לבחור שטיפה אחורית או קידמית (לבנות), בטמפרטורה ועוצמת הזרם המתאימים לכם. זהירות, העוצמה המקסימלית עלולה להעיף אתכם מהאסלה. לקינוח, אוויר חם ליבוש העניינים ואתם מוכנים לתנועה. כדי שלא תאלצו לראות את מה שהותרתם מאחור, האסלה נסגרת מיד עם קומכם, ומטפלת עבורכם בכל הדרוש, וכמובן, מכבה את האור עם צאתכם. מטורף!!! איפה קונים אחת כזאת???
אסלות כאלה תמצאו לא רק בבתים פרטיים, אלא בכל מקום ביפן, כולל מסעדות, מלונות, נקודות עצירה על הכבישים המהירים, ומטוסים של ANA, חברת התעופה היפנית. מטורף כבר אמרנו? לסיום אזהרה קטנה, לא כל האסלות ביפן הן מערביות, יש עדיין הרבה אסלות מסורתיות, שהן בול קליעה משודרג. שימו לב שאתם משתמשים בהן בכיוון הנכון, לבנות לקח למעלה משבוע להבין למה נייר הטואלט תלוי כל כך רחוק מהן.
לילה טוב מקאנאזאווה.
