אנחנו נוחתים בדלהי אחרי 7-שעות טיסה מאדיס אבבה ו-24 שעות אחרי היציאה מתל אביב. התור בוויזה האלקטרונית הולך יחסית מהר, ואנחנו כבר בחוץ מחפשים את ההסעה למלון. טיפ – אם אתם מתכוונים להיות בהודו עד 60 יום, ממש שווה לעשות ויזה אלקטרונית. רק אל תשכחו לקחת אתכם עותק של הוויזה. הנהג של הולידי אין דלהי מחכה לנו עם שלט גדול שאי אפשר להחמיץ אפילו אחרי 7 שעות טיסה. אנחנו קונים סים הודי של וודאפון ב-700 רופי, כולל 4 ג'יגה אינטרנט וחצי שעה שיחות. הולידי אין דלהי הוא מלון יקר יחסית (100$ ללילה) אבל מפנק ברמות. הכי חשוב (טיפ) זה שירות ההסעות שלהם שאוסף אתכם ומביא אתכם לטיסה שלכם בכל שעה משעות היממה ברכב פרטי. לא צריך לחכות לאוטובוס, פשוט מודיעים להם מתי אתם מגיעים ונהג יחכה לכם. דלהי לוהטת, אחרי הכל אנחנו בחודש יולי, אבל המזגן והבריכה בהולידיי אין ממש מפצים על כך.
אבל איך בעצם הגענו לכאן? אתם שואלים, ובצדק. כל המסע הזה התחיל בהערת אגב של ירדן, בתנו הצעירה באחד מימי השישי של חודש מרץ: "אבא, אני צריכה את עזרתך לקנות כרטיס טיסה להודו". ביוני הילדה נסעה לשלושה וחצי חודשים בצפון הודו, כשהיא מזמינה אותנו לבוא לבקר אותה בקיץ. כיוון ששותפנו הזקנים הבריזו לנו וטסים השנה עם המשפחה המורחבת לפרו, החלטנו לטוס לשלושה שבועות לצפון הודו. נתחיל בשבועיים עם ירדן ב-לה, בירת חבל לדאק שבמדינת ג'אמו-קשמיר, ואחר כך נראה. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו משכשכים בבריכת השחייה של מלון הולידיי אין בדלהי, ואני מתחיל סדרת פוסטים חדשה בבלוג. ננסה להעלות מהר ככל הניתן, אם כי אינטרנט זה לא הצד החזק של לאדאק, ולהכניס לטיפים את כל מה שנלמד בדרך. מכאן נטוס מחר בבוקר ל-לה.
טיסת ג'ט אייר ללה יוצאת בשעה 06:55. זו טיסה מושלמת – גם מוקדם בבוקר, מה שמשאיר לכם יום שלם ב-לה, גם לא מידי מוקדם (יש טיסות כבר ב-4:50), אז אפשר לישון כמו בני אדם, וגם מטוס בואינג 737 שמאפשר לקחת 25 ק"ג מטען. 55 דקות טיסה ואנחנו בעולם אחר. אזור לה הוא מדבר בגובה 3,500 מטר, עם הרים טרשיים שמסביבם פסגות מושלגות. נוף קשוח.
החיים כאן הם מסביב לנהרות, ובמרחק כמה מאות מטרים מהנהר – מדבר. בשדה התעופה של לה, שנראה כמה שדה דוב בשנות החמישים, יש רישום נוסף של כל הזרים. לא ממש ברור לנו למה, אבל אנחנו ממלאים את הטופס הזמן ההמתנה למטען שלנו. צריך לזכור שאנחנו ב- 3,500 מטר, הנשימה הכבדה אחרי כל כמה צעדים מזכירה לנו את זה כל הזמן. בנושא הגובה החלטנו לעשות ניסוי, אני לוקח אורומוקס (כדור נגד מחלת גבהים) כבר יומיים, חגית לא, נראה מי ירגיש יותר טוב (רמז – לא מצאנו הבדלים). באזור שדה בתעופה יש מלא צבא, לא ברור למה, עד כמה שידוע לנו הסכסוך היחיד של ההודים הוא עם פקיסטאן, שנמצאת ממש רחוק מכאן. אנחנו לוקחים מונית למלון, ומשלמים את המחיר המומלץ (טיפ) משדה התעופה לעיר - 300 רופי. איך אנחנו יודעים? שאלנו את בעל המלון בו הזמנו חדרים דרך בוקינג.קום, והוא בדר עבורנו במחירון (כן, יש דבר כזה). נהג המונית שלנו ממש חמוד, נראה נפאלי, עם בייבי פייס של ילד בן 14. הוא גם נוהג כמו ילד בן 14, אבל למרות כמה "כמעט תאונות" הוא מביא אותנו בשלום למלון.
מלון מנטוקלינג, אותו הזמנו כאמור דרך בוקינג.קום, הוא מלון מקסים (טיפ). הוא נמצא ממש בלב העיר, חשוב מאוד בגובה 3,500 מטר, בבית הראשון משמאל כשנכנסים לרחוב צ׳נגספה (מעוז הישראלים ב-לה) מכיוון מרכז העיר. ממש ליד השוק, הארמון, ושאר האטרקציות. הוא שוכן בבית נפאלי טיפוסי, עם גן מבודד שבמרכזו מספר עצי תפוח ואגס, כך שממש שקט כאן. תה ה"הני-למון-ג'ינג'ר" שלהם ממש מעולה, ואנחנו מתענגים עליו בשקט של החצר עם מוסיקה נפאלית נעימה.
היום אנחנו במנוחה, כי צריך להסתגל ל-3,500 מטר. עושים הכל לאט, שותים הרבה ונחים. סונם, בעל המלון המקסים, אומר לנו לא לצאת להסתובב לפני שתיים אחרי הצהריים, וגם לא לדבר הרבה ״לא טוב לדבר הרבה בגובה״ הוא אומר. ואכן, בשתיים אחה"צ, אחרי מנוחה טובה, אנחנו יוצאים לטייל בעיר. עיר חמודה לה. נראית יותר כמו נפאל מאשר כמו הודו. במדרחוב של הבזאר יש המון חנויות עם מזכרות, בגדים, נעליים, ומה לא.
סבתות וסבאים, שנראים כמו כפריים נפאלים, מוכרים ירקות לצד הדרך. אנחנו מחפשים סים מקומי (טיפ), כי סימים הודים רגילים לא עובדים בג'אמו-קשמיר, צריך סים קשמירי. Aircell, אחת החברות שהמליצו לנו עליה, לא עובדת עם דאטה, רק שיחות, בשביל אינטרנט סלולרי צריך סים קשמירי של חברת Bsnl או משהו כזה, או של Airtel. נחפש מחר. בדרך חזרה למלון אנחנו מגלים מנזר בודהיסטי קטן, ממש ברחוב הראשי ונכנסים לבדוק. אכן מנזר בודהיסטי כהלכתו, עם פסלי בודהא שונים שאנשים שמשאירים להם כסף. לפנינו עבר בין כולם נפאלי קשיש (בטח בן חמישים) והניח שטר של 10 רופי לכל בודהא. בחוץ יש מגילות תפילה ואנחנו מגלגלים אותן בהרבה כוונה וחוזרים למלון למנוחה.
הסיבוב הזה ברחוב הראשי של לה צרך מאתנו אנרגיות של יום קשוח בשביל ישראל. את הערב אנחנו מעבירים בציפייה לירדן, שתגיע לקראת שמונה בג'יפ עם חברים שיצא אתמול בבוקר ממנאלי. ממש עדיף לטוס לכאן. כיוון שאין תקשורת – הסים שלנו לא עובד כאן, כאמור, והאינטרנט גם, אנחנו פשוט מחכים שהילדה תגיע. אני מתחיל להבין מה עבר על ההורים שלנו כשאנחנו היינו בגיל של ירדן וטילנו בעולם ללא תקשורת. טיפ – כשאתם נוסעים ללדאק, פשוט תגידו לכולם שאתם הולכים להיות מנותקי קשר. האינטרנט כאן עובד "יום כן יום לא, היום לא" וסימים מקומיים גם הם לא ממש יעילים, כי הכיסוי התקשורתי לא משהו ביום טוב. אם במקרה תהיה תקשורת, תפתיעו אותם. אכן, קצת אחרי שמונה (זה הודו אחרי הכל) הילדה מגיעה ואנחנו מבלים ערב משפחתי בגינת המלון. לילה טוב מ-לה בירת לדאק
