קמנו לבוקר מרהיב!!!
שמים כחולים, שמש, אוויר נקי וצלול, פשוט מרהיב. עוד לא הספקנו להתעורר ואנחנו שומעים את שיבה צועק:"בואי, בואי, מהר" (כך במקור). ממערב לנו מתנשא אנפורנה 2 על כל שבעת אלפים תשע מאות ומשהו המטרים שלו. מראה מהמם. מדרום לנואחד ההרים הגבוהים בהימלאיה - מנאסולו - 8900 מטרים. המראות בלתי נתפסים. כנראה שבשביל זה באנו עד כאן. אחרי ארוחת בוקר קלה אנחנו יוצאים לדרך, הפעם חמושים בכובעים, קרם הגנה ומשקפי שמש, ולא במעילים, מטריות וכיסויי גשם. נקווה שכך זה ימשיך. צ'אמה הוא כפר קטן וחביב,עם המון חנויות וקיר מאני בודהיסטי גדול. אנחנו מסובבים את המגילות בכיוון השעון ויוצאים לדרך.
היום מתחיל בעליה ממש קשה. השביל מתפתל ביער מחטניים עבות. אחרי שלוש שעות מפרכות אנחנו מגיעים לכפר קטן בשם בארטאנג. ממש בכניסה לכפר עוקפת אותנו קבוצת גדולה ממאלזיה. חבר'ה משעשעים שהתאמנו במשך יותר משנה לקראת הטרק הזה. ממש לא היה לנו נעים לספר להם שה"אימון" שלנו כלל עליה במדרגות בגן העיר ברחובות. אחת הבנות המאלזיות (שמאוחר יותר נלמד שקוראים לה דנה) נתקפה שיעול נורא, ועידו הציל אותה בעזרת סוכרית ריקולה. כולנו התכבדנו בריקולה חוץ ממיכלי שקשה לה ללכת ולמצוץ (!?). בסוף העליה אנחנו שוב מגלים את הפסגות המדהימות של הרי האנפורנה, ומכאן הדרך הולכת די ישר (ישר ישראלי, לא ישר נפאלי). הצמחיה מתחילה להיות יותר מחטנית ויותר נמוכה. בגובה 3000 מטר אנחנו עוצרים לצילום. מכאן ננסה להצטלם כל 1000 מטר. בהמשך אנחנו עוברים בעיקול נהר (כל הזמן אותו מרסיאנגדי שמלווה אותנו מבסיסהר) שיוצר אמפיתאטרון טבעי עצום, עם קירות אבן חלקים בגובה של יותר מאלף וחמש מאות מטרים מעל הנהר. המראות משאירים אותנו פעורי פה. בקטע מסויים הדרך סגורה והשביל יורד לנהר. שיבה אומר להמשיך בדרך ואנחנו ממשיכים. מסתבר שיש עבודות בדרך, ובקטע מסויים חוצבים בהר כדי להרחיב אותה. עוד כמה שנים כבר לא יהיה כאן כל כך פראי. אנחנו עוברים בזהירות בין החוצבים לבין התהום (ממש מפחיד), ושעה וחצי מברטאנג אנחנו מגיעים לדיקור פוקהרי. זהו כפר קטן וציורי בו אנחנו עוצרים לצהריים. אנחנו מחליטים להפסיק קצת עם הדאהל באט, ומזמינים איטריות עם ירקות ותבשיל תפ"א. האוכל עמוס שום ושיבה מסביר לנו ששום עוזר נגד מחלת גבהים. טוב, נישן לבד עוד לילה.... עם היציאה לדרך אני מרגיש כאב בשתי הרגליים, ממש מעל קו הנעל. אני מוריד גרביים, ואנחנו בצרות. הגירוי הקל שהיה לי ברגל הפך לגירוי אדום, חם וכואב. אנחנו עוצרים לבדוק והמצב נראה ממש לא טוב. שתי השוקיים אדומות ומגורות, ממש כואב. ויש לנו עוד שבועיים הליכה. שיבה אומר שבמנאנג יש רופאים מערביים וננסה לשאול אותם מה אפשר לעשות. מאנאנג זה מחר, אז עד אז אני מתחיל אנטיביוטיקה, גם כדור וגם משחה. עוד שעה וחצי הליכה (די כואבת מבחנתי) ואנחנו מגיעים לפיסאנג תחתית. ברור שיש גם פיסאנג עילית, אחרת לתחתית היו קוראים סתם פיסאנג. בגבהים האלה אסור ללכת לישון בנקודה הכי גבוהה של היום, ולכן, למרות הכאבים ברגליים (שלי) אנחנו מאפסנים את הציוד במלון טיליצ'ו, ויוצאים לפיסאנג עילית. משהו כמו 200 מטרים עליה בשילוב של שבילים ומדרגות. הנוף מלמעלה מדהים, אבל כל מה שיש לי בראש זה להוריד נעליים. אז אני משכנע את שיבה שלא חייבים לעלות עד קצה הכפר, ואנחנו יורדים. בפיסאנג אנחנו נתקלים לראשונה בתופעת האופנועים. בין פיסאנג למאנאנג יש שביל רחב ונוח, וכמה יזמים נפאלים התחילו להביא לכאן אופנועים ולהציע שרותי הובלה למקומיים ובעיקר לתיירים עייפים. איך מגיע אופנוע של חצי טון לכפר בגובה 3000 מטר שאין אליו דרך? על סבלים כמובן, הרבה סבלים. אני כבר רואה את הפרסומות ל"סובב אנפורנה על אופנוע" שיצוצו כאן עוד כמה שנים. בינתיים האופנועים הללו רק עושים רעש וזיהום אוויר במקום הצלול הזה. מלון טיליצ'ו הוא מלון משפחתי קטן בפיסאנג (אהוב מאוד על ישראלים), עם חדרים נוחים (חלקם עם שירותים ומקלחת). אנחנו אוכלים ארוחת ערב טעימה, עושים קצת סדר בתמונות, ואני מטפל ברגליים. מחר נגיע למאנאנג ונראה מה אפשר לעשות.
לילה טוב מהזקנים באנפורנה.
סובב אנפורנה -; הזקנים מטפסים !!!
